<h1>חדושי הר"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתניתין שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. יש שפירשו לשון דיין לומר שדיין שנחמיר עליהן שיטמאו שעתן למפרע דהיינו שיעור וסת שהכל מודים שטמאין ואפילו לשרוף כדאיתא לקמן, והזקיקם לפרש כן מפני שהם סבורים דאם לא החמיר בהן שמאי כלום לא שייך לישנא דדיין, ואין צורך לכך אלא כל שאפשר להחמיר ואינו מחמיר אלא מעמיד אדינו בלבד שייך ביה לישנא דדיין, וראיה לדבר מדאמרינן בפ' הזהב (נ"ג ב') מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות, ואמרינן עלה בשלמא למ"ד אין בחמשו היינו דקאמר דיו אלא למ"ד אין בו מאי דיו, והא התם למ"ד אין בחמשו אין להקל בו ביותר ואפ"ה כיון שאפשר להחמיר בו אמרינן דשייך ביה שפיר לישנא דדיו, ובמסכת סוטה נמי בפרק היה מביא (י"ד ב') אמרינן מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו, והוינן בה מאי ודיו ואמר רב אשי איצטריך סד"א תבעי הגשת מנחה גופה קמ"ל, והא התם א"א להקל ביותר ואפ"ה כיון שאפשר להחמיר אמרינן דשייך בי' דיו, אף כאן סד"א תיבעי סייג כדברי הלל וחכמים קמ"ל דיין שעתן.
גמ' מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת. לאו למימרא דהלל לא ס"ל הכי דא"כ אפילו בחולין הוה ליה לטמויי, ואילו לקמן אמרינן דמעת לעת שבנדה אינו נוהג אלא בתרומה וקדשים ודוקא לתלות, [אלא] הכי קאמרינן דשמאי סמיך אהאי טעמא לגמרי וס"ל כודאי טהורה דמיא והלל לא סמיך ביה כולי האי ועביד בה מעלה, ותמהני אם איתא דלגבי טומאה אמרינן העמד אשה על חזקתה ספק טומאה ברה"י אמאי ספיקו טמא נימא העמד טהרות על חזקתן, וניחא לי דכיון דמסוטה גמרינן דוקא דומיא דסוטה שהספק נולד באשה שהיא מקבלת הטומאה אבל באיש שהוא המטמא אין בו ספק כלל שאם בא עליה ודאי שטמאה, אבל הכא שנולד הספק באשה שהיא נותנת הטומאה לאו דומיא דסוטה היא ולפיכך (אין) מעמידין אותה על חזקתה, אי נמי דכי אמרינן ספיקו טמא דוקא משעה שנולד הספק ואילך דומיא דסוטה דכיון דאיתרעאי לא מהניא ליה חזקה, אבל הכא בטומאה דלמפרע שהיא מקמי דאיתרעאי מהניא.
<h2>דף ב:</h2>
מאי שנא ממקוה. עיקר פרכין לשמאי היא דלהלל בדין הוא דכיון דכי איכא חדא לריעותא אמר תולין היכא דאיכא תרתי לריעותא דין הוא שתהא טמאה ודאי אלא אגב גררא דפרכא דשמאי פרכינן נמי להלל, ונ"ל דבמאי דפרכינן ומפרקינן בהא נחתינן וסלקינן דכיון דשמאי סמיך כולי האי אטעמא דהעמד אשה על חזקתה דאפילו בתרומה וקדשים לא עביד בהו מעלה אלמא חזקה כודאי גמור משוי ליה וכיון שכן ליכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל דאדרבה ודאי טבל דכיון דמקוה בחזקת שלם עומד הרי הוא כאילו לא נמצא חסר כלל ובודאי טבל, והיינו דאמרינן אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר, ומפרקינן דאע"ג דלא עביד שמאי מעלה לא כודאי גמור משוי ליה אלא דהיכא דליכא אלא חדא לריעותא מוקי לה אחזקה ואע"פ שאינה טהורה ודאית לא עביד בה מעלה אלא מוקי לה אדינא, אבל הכא דאיכא תרתי לריעותא בדין הוא שיהיו טמאות ודאי משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו.
דאילו מעת לעת שבנדה תולין. בדין הוא דהוה ליה למיפרך נמי ואילו מעת לעת שבנדה דוקא בדבר שיש בו דעת לישאל כדאיתא בהדיא לקמן ומדאמרינן הכי משמע שעל דרך טומאת סוטה הלכו בה וכיון שכן דוקא ברה"י אבל בר"ה טהור, והוה מצי נמי למיפרך ואילו מעת לעת שבנדה ברה"ר טהור אלא חדא מתלת פרכי נקט, ועוד דבכלל פרכיה נמי נינהו, דמנא ליה דבמקוה טומאה ודאי מדקתני בין ברה"י בין ברה"ר, ואילו מעת לעת שבנדה תולין ומינה דדוקא ברה"י ובדבר שיש בו דעת לישאל, וא"ת ומאי שנא מהאי דתניא לקמן (ד' א') נגע באחד בלילה וכו' שחכמים מטמאין טומאת ודאי שכל הטומאות כשעת מציאתן וכאן נמי הרי דם לפניך, לאו קושיא היא דהא תניא בתוספתא (טהרות פ"ו) ומודים חכמים לר"מ בשראהו חי אלמא דכל היכא דקאי מעיקרא בחזקת חי אע"פ שנמצא מת בשעת מציאתו לא מפקינן ליה מחזקתי', והכי נמי גבי אשה כיון דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא אע"ג דשכיחי בה דמים אוקמינן לה אחזקתה.
<h2>דף ג.</h2>
הכי השתא התם משום סתירה הוא וסתירה ברה"ר ליכא. תמהני מאי מהני לן האי טעמא דהא מסקינן דכל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור אלא דהכא כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי אלמא לא אמרינן ההוא טעמא דהכי השתא התם משום סתירה הוא וסתירה ברה"ר ליכא והיכי הדר ביה תלמודא מההוא טעמא בשתיקה דהא לא קאמר אלא, וכן יש לתמוה במאי דקאמרינן ושניהם לא למדוה אלא מסוטה דהא ליכא חדא מינייהו דעביד' ליה כסוטה דלרבנן בין ברה"י בין ברה"ר טמא ודאי דכיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי, ורבי שמעון אפילו ברה"י תולין משום דבסוטה איכא רגלים והכא ליכא רגלים והיכי קאמר דשניהם למדוה מסוטה, ומפני קושיא זו הוצרך רבינו תם ז"ל לדחוק ולפרש דה"ק ושניהם לא למדוה אלא ממה שהם מחלקים בין זו לסוטה, ולי נראה בפי' דשמעתא דה"ק דרבנן גמרו מסוטה שכיון שהדבר קרוב לודאי משום דאיכא תרתי לריעותא שנדון אותו כודאי גמור אפילו לשרוף דהא סוטה נמי ספק ועשאה הכתוב כודאי, שאילו מפני ספק בלבד דיינו שנאמר שתשתה כל שהיא יכולה לשתות אבל כל שאינה יכולה לשתות שלא תהא אסורה לבעלה כסוטה, ואילו בפ"ק דסוטה (ב' ב') מוכח שהמקנא לאשתו בזמן הזה ונסתרה אסורה עולמית משום דליכא מי סוטה למבדקה אלמא גזרת הכתוב הוא דכל היכא דאיכא למיחש לספק טומאה שתהא כודאי, ופרכינן ונילף מסוטה דאע"ג דאיכא למיחש לספיקא ברה"ר טהורה ומהדרינן דהתם שאני דברה"ר לא מקום סתירה הוא אבל הכא מה לי חסר ברה"ר מה לי חסר ברה"י, (אלמא) [ו]ספק טומאה ברה"ר בעלמא ספיקו טהור דאע"ג דליכא למגמרי' מסוטה אפ"ה דין הוא שיהא טהור דמוקינן ליה אחזקתיה וברה"י טמא דגמרינן מסוטה, אבל הכא ברה"ר טמא דכיון דאיכא תרתי לריעותא ודאי איכא למיחש לספיקא כי האי וכל היכא דאיכא למיחש לספק טומאה דינו כודאי, שאם לא נאמר כן אע"פ שהחמירה תורה בספק טומאה ברה"י גבי סוטה לא היה עושה אותה כודאי, ורבי שמעון יליף מסוטה איפכא דבכל ספק טומאה שאינו ודאי גמור ברה"ר טהור דהא ספק סוטה חמיר כי האי דהא איכא רגלים לדבר אפ"ה ברה"ר טהור הכא נמי אע"ג דאיכא תרתי ברה"ר טהור, ואע"ג דהתם ברה"י טמאה ודאי ספק דרגלים לדבר דהתם עדיף מתרתי לריעותא דהכא.
ואי בעית אימא היינו טעמא דר' שמעון גמר סוף טומאה מתחילת טומאה. כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא דלא גמר ברה"י סוף טומאה מתחילת טומאה משום דס"ל דרה"י ליכא למיגמר מסוטה בתחילת טומאה דגזירת הכתוב הוא אבל רה"ר דינא הוא דלא לאורועי ולטמויי מידי מספיקא, ואפשר דלר' שמעון ארגלים לדבר דסוטה דאמרינן לעיל סמכינן, [ו]מאי דמחדשינן בהאי ואי בעית אימא היינו לומר דלרבנן לא גמרינן מסוטה כלל, וכתב רש"י ז"ל דלר"ש כל ספק טומאה ברה"י תולין דהא ליכא רגלים לדבר, ותמהני אי לא גמר ביה מסוטה למה אינו מטהר לגמרי נימא אוקי מילתא אחזקתיה, ואחרים פירשו דלא אר"ש הכי אלא בדבר שקדמה לו בדיקה דבדיקה ראשונה מהניא עד שעת מציאה דספק אבל ספקות דעלמא ספק נגע ספק לא נגע ספקן טמא, ולישנא דגמ' דקאמר דרגלים לדבר היינו לומר דאע"ג דאשה כמי שקדם לה בדיקה היא שאין אשה מזנה והיא אומרת טהורה אני והיה בדין להאמין אותה כשם שהיא נאמנת כשאומרת שטבלה לנדתה אפ"ה משום רגלים לדבר טמאה הכתוב.
ואי בעית אימא היינו טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה. הקשו בתוס' ואם בדקה עכשיו ומצאה טמא מאי איכא למימר והרי לא הרגישה, וכ"ת תלינן לקולא ואמרינן דבשעת בדיקה ראתה והרגישה וכסבורה הרגשת עד היא כדאמרינן לקמן בפ' הרואה (נ"ז ב') אם כן שמשה אתמול נמי נימא בשעת תשמיש ראתה והרגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא כדאתמר נמי התם, ותירצו דכיון דרוב פעמים מרגשת משום מיעוטא לא גזרו רבנן, דהא לההוא לישנא דאמרינן אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי שוכבת במטה ולא נתהפכה מאי איכא למימר, אלא משום שאין דרכו בכך לא החמירו מעת לעת, וכ"ת א"כ אמאי מודה שמאי בשוטה ובמוך, י"ל מפני שאלו כך דינן לעולם.
מודה שמאי בשוטה. פי' מודה להלל בר פלוגתיה דתולין, ולאידך לישנא נמי דאמרינן מודה שמאי במוך ה"נ דמודה דתולין, וכ"ת ולמה אין שורפין כרה"י, י"ל דלהני לישני נמי אטעמא דהעמד אשה על חזקתה דאמרינן בלישנא קמא סמכינן, ולא מחדתינן בהני לישני אלא בטעמא דשמאי לומר משום הני טעמי לא עביד מעלה בתרומה וקדשים, והקשו בתוס' היכי מודה שמאי בשוטה והא אין בה דעת לישאל ולקמן אמרינן בהדיא דמעת לעת שבנדה אינו אלא בדבר שיש בו דעת לישאל, תירצו בשם ר"ת ז"ל דהיינו לומר שאם נגע בה [א]דם תולין כיון שיש בו דעת בנוגע אף על פי שאין דעת לישאל בטומאה, א"נ י"ל דאיכא שוטה שיודעת לישאל אם נגעה אם לאו ואין לה הרגשה בראיה דדמים.
והא איכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי. כלומר דאילו לשמאי היה לנו לטהר בכתמים אפילו מכאן ולהבא דכיון שלא הרגישה ודאי לאו מגופה אתא, אבל לא פרכינן משום דלמפרע בלחוד וכמ"ש רש"י ז"ל הא איכא כתמים דמטמאה למפרע, דהא איכא ר"ש בן אלעזר דאמר בס"פ בא סימן (נ"ג ב') דכתם אינו מטמא למפרע כלל שלא יהא כתמה חמור מראייתה.
משמשת במוך מאי איכא למימר. פרש"י ז"ל ג' נשים משמשות במוך קטנה ומעוברת ומניקה, ולאו דוקא דהא הנהו שלש בכלל ארבע נשים דמתני' דתנן בהו דיין שעתן אלא מכל אשה המשמשת פריך.
מאי איכא בין הני לישני להאיך לישנא. בדין הוא דהו"ל למימר דאיכא בינייהו שוטה ומשמשת במוך, אלא דעדיפא ליה למיתן טעמא אמאי נדו הני לישני בתראי מלישנא קמא דאתיא ביה מתני' כפשטא כל הנשים דיין שעתן ואפילו שוטה ומוך.
<h2>דף ג:</h2>
אי אתה מודה בקופה שנשתמשו בה טהרות וכו'. וא"ת ולהלל גופיה קשיא טומאה ודאי דאילו הכא טמאות ודאי ואילו מעת לעת תולין ונדחקו בקושיא זו, ולדידי לאו קושיא היא כלל דשאני הכא דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה ולא דמי לספק טומאה דעלמא וכמו שפירשתי למעלה, והלל הכי פריך ליה לשמאי היכי אמרת דליכא ספיקא כלל דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי עד שאי אתה חושש לעשות מעלה בתרומה וקדשים, והלא אתה מודה בקופה דטהרות הראשונות טמאות ואם אין בדבר ספק כלל למה טמאות.
<h2>דף ד.</h2>
ואי בעית אימא כי מודו שמאי והלל בזוית קופה. כלומר לעולם בשאינה בדוקה מודו ובזוית קופה, אבל בבדוקה אפי' בזוית קופה אינן טמאות דהו"ל כאותה שאמרו בתוס' (טהרות פ"ו) מודים חכמים לר"ח בשראהו חי, ועד כאן לא מטמינן בשרץ שנמצא במבוי אלא משום דאיכא שרצים דידיה ושרצים דאתו מעלמא כתרתי לריעותא דמי, הא לא"ה לא מטמינן ביה למפרע כלל ל"ש אותה זוית ול"ש זוית אחרת, ובקופה הא לא שכיחי בה שרצים כלל.
שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה. איכא למידק וליחוש נמי לאדם טמא כדאמרינן בפסחים פ"ק קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו, וכ"ש הכא דאיכא למתלי בתרתי לריעותא באדם טמא ובנפילה דעל גבי מדף, ובפ"ק דשחיטת חולין נמי אמרינן צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכסה, תירץ ר"ת ז"ל דהתם כלים נינהו וספק כלים הנמצאים טמאים כדאמרינן בפ"ק דשבת (ט"ו ב') על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק כלים הנמצאים דשוינהו רבנן לרובא דעלמא טמאים לגבי כלים הנמצאים, אבל ספק אוכלין לא קא חשיב אלמא לא גזרו בהו והוו בהו רובא דעלמא טהורין לגבייהו הילכך ליכא למיחש גבי מדף אלא לאדם טהור, ולנפילה ה"ל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לשאל וספיקו טהור.
<h2>דף ד:</h2>
מתניתין כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה והמשמשת בעדים וכו'. וא"ת למה הפסיק לשנות והמשמשת בעדים הו"ל למיסמך ולמיתני כיצד דיה שעתה, תירצו בתוס' דקמ"ל דאשה שיש לה וסת צריכה לשמש בעדים כדאמרינן בגמרא ואע"ג דתנן לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת, הכא תני ליה לאשמועינן דאותה בדיקה אע"ג דאיכא למימר דלאו מעליא היא כדאיתא בגמרא אפ"ה ממעטת על יד מעת לעת, ותמהני דהא ניחא ללישנא דאמרינן בגמרא תני ומשמשת אבל ללישנא דתניא המשמשת מאי איכא למימר, ונראה לי דה"ק כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה דמסתמא אורח בזמנו בא ואפ"ה המשמשת בעדים לאחר הוסת הרי זו כפקידה, ולא אמרינן דלא תמעט בדיקה זו משום דגרועה היא ומסתמא אורח בזמנו בא דאפ"ה ממעטה.
<h2>דף ה.</h2>
גמרא מתוך שמהומה לביתה אין מכניסתו לחורין ולסדקין. מכאן למד הראב"ד ז"ל דכל לבעלה אין צריכה בדיקת חורין וסדקין, דהוא ז"ל מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת אלא מה שצריך לה לביתה בלבד, והוא ז"ל כתב שיש מי שחולק ואומר דבדיקת זבה בין ביום ההפסקה בין בבדיקת השבעה בעינן חורין וסדקין וכשהקלו גבי בעל לא הקלו אלא בבדיקת המעלות לפי שבדיקה זו לא הצריכוה לבעלה אלא מתוך חומר שהחמרת עליה מחמת הטהרות שהיא עסוקה בהן אבל בבדיקה שהיא צריכה מחמת הבעל עצמו בעינן חורין וסדקין, ואף בבדיקת המעלות יש להחמיר ולומר שמה שאמרו כאן אין מכניסתו לא שאינה צריכה לכך אלא מתוך שמהומה לביתה חוששין לטהרות שמא לא עשתה כהוגן ולא הכניסתו לחורין ולסדקין, והרמב"ן ז"ל הכריע בדבר דבדיקת ההפסקה שהיא להעלותה מטומאה לטהרה צריכה חורין וסדקין, אבל בדיקת השבעה כיון שכבר פסקה ובחזקת טהרה עומדת בבדיקה כל דהו סגי דהא אפילו לא בדקה כלל אלא בשעת ההפסקה ובסוף שבעה טהורה כדאיתא לקמן בסוף מכלתין (ס"ח ב'), ואעפ"כ כתב הרב ז"ל שבעל נפש לא יקל בכך.
השתא מעת לעת ממעטת מפקידה לפקידה מבעיא. פי' השתא מעת לעת שפשעה ולא בדקה שחרית ואפ"ה כי בדקה ערבית ומצאתה טמאה, בדיקה של בין הערבים שלאחר תשמיש ממעטת שאינה מטמאה מעת לעת כ"ש דכי בדקה שחרית ולא פשעה שממעטת שאינה מטמאה משחרית ואילך.
<h2>דף ה:</h2>
מסייע ליה לזעירי דאמר מעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב. כלומר מדקתני מטה דייקינן הכי דאי לאשמעינן דכי היכי דמטמאה אוכלין הכי נמי מטמאה כלים פשיטא וכל שכן הוא דהשתא אוכלין שהפסדן מרובה שאין להן טהרה במקוה מטמאה כלים שיש טהרה במקוה לא כ"ש, ועוד דא"כ ליתני היתה עסוקה בטהרות ונגעה כלים ופרשה וראתה מאי שנא מטה דנקט, אלא ודאי לאשמועינן דמעת לעת שבנדה מטמא משכב לטמא אדם לטמא בגדים, ולטמא בגדים דאמרינן לאו דוקא בגדים שהוא לבוש אלא אפילו בגדים שהוא נוגע בשעת נגיעתו במשכב ומושב, וראיה לדבר מדאמרינן בתורת כהנים מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם וכלי חרס, מדקא ממעטינן כלים של חרס ומרבינן שאר כלים כבגדים ש"מ שאפילו מה שאינו [לבוש] דומיא דכלי חרס מטמא, ומיהו דווקא בשהוא נוגע בהן בשעת נגיעתו לטומאה, והיינו טומאה בחיבורין דאמרי' בעלמא (ב"ב ט' ב'), אבל לאחר שפירש מן הטומאה אם נגע בבגדים ואפילו לבשן אינן מטמאין דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.
מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא. מדמקשינן הכי אלמא במעת לעת שבנדה על דרך טומאת סוטה הלכו בה דאי לא מנ"ל דבעינן דעת לישאל, וכיון שכן משמע דדוקא ברה"י אבל ברה"ר ספיקו טהור, וא"ה איכא למידק היכי תרגמה זעירי בשחברותיה נושאות אותה במטה והא הו"ל רה"ר וספיקו טהור דהוויין ליה אינהו תרתי ואיהי חדא הא תלתא וכל בתלתא הוי רה"ר, וראיה לדבר מדאמרי' בר"פ ב' נזירים ב' נזירים שאמר להם א' ראיתי את א' מכם שנטמא ואיני יודע אי זה מכם מביא קרבן טומאה וקרבן טהרה, והוינן בה ואמאי כל ספק טומאה מהיכא גמרינן לה מסוטה מה סוטה ברה"י אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא תרתי אבל הכא ב' נזירים והאי דקאים הא תלתא והו"ל ספק טומאה ברה"ר, וי"ל דה"מ היכא דאיכא ג' אנשים אבל נשים אפי' מאה כחד דמיין ורה"י הוא דגמרינן מסוטה שאין סתירתה אלא באיש א' אבל בשנים והיא לאו סתירה היא שהרי אשה מתיחדת עם ב' אנשים הילכך הוי רה"ר, אבל נשים אפי' טובא כחד דמיין ורה"י מקרי שהרי אין איש א' מתיחד עם ב' נשים, א"נ כגון שהיא ישנה בכילה במטה שחלקה רשות לעצמה.
מתיבי היה מתעטף בטליתו. וא"ת אדמקשינן לר' יוחנן תקשי נמי לזעירי דהא כיון שהוא מתעטף בטליתו הו"ל כחברותיה נושאות אותה דאמרינן דהו"ל יד חברותיה, וי"ל דלא דמי דהתם אף חברותיה בספק טומאה מחמת משא נדה אבל זה שמתעטף בטליתו אינו בספק טומאה כלל.
ואם א"א לו אא"כ נגע. לאו דוקא א"א אלא שהדבר קרוב הרבה דאלת"ה היכי לימא רשב"ג אומרים לו שנה, וכ"ת רשב"ג לאו אסיפא פליג אלא ארישא ואומר לו שנה לחומרא, אם כן הוו להו רבנן לקולא ורשב"ג לחומרא ואנן איפכא אמרינן לקמן בפ' הרואה דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות ה"מ לחומרא אבל לקולא שונין כלומר כדי להחמיר בהן, ומ"ש רש"י ז"ל חוששין שמא עכשיו נגע ובתחלה לא נגע או חלוף דמשמע דבין ברישא בין בסיפא פליג, לאו דוקא אלא חוששין שמא עכשו לא נגע ובתחלה נגע ואסיפא בלחוד פליג והו"ל רשב"ג לקולא ורבנן לחומרא.
ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל. הקשו בתו' ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מהיכא מייתית לה מכלי חרס מה כלי חרס אינו מטמא אדם לטמא בגדים אף משכב ומושב לא יטמא אדם לטמא בגדים, ולאו קושיא דאנן הכי קאמרינן ומה כלי חרס שטומאתו מועטת שהוא ניצל באהל המת גזרו מעת לעת שלו כנדה עצמה, משכבות ומושבות שטומאתן מרובה לא כן שכן שעשו מע"ל בהן כנדה עצמה.
<h2>דף ח:</h2>
מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. וא"ת ונכלליה מכלל כדאמרינן בפרק תפלת השחר (כ"ט א') א"ר נחמן אמר שמואל כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות וי"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ואקשינן עלה ונכלליה מכלל ואסיקנא בקושיא, וי"ל דהתם משום דכיון דכל השנה כולה מתפלל הביננו תפלתו שגורה בפיו ולא מטריד כולי האי אבל הכא כיון דכל השנה מתפלל י"ח ועכשו בלבד הוא שמתפלל מעין י"ח אי אתי למכלל דילמא מטריד, א"נ דכי היכי דקשה נכלליה מכלל ה"נ קשה הכא, וה"ה דהומ"ל ולטעמיך תקשי לך הא דא"ר חנינא בן גמליאל משום אבותיו אלא דאיכא כמה דוכתי דהומ"ל ולטעמיך ולא אמר.
כי קתני מידי דתלי במעשה. להאי לישנא קסבר האי תנא דבוגרת מותרת לכ"ג, א"נ נ"מ לכתובה ולא לכהן, ומיהו כי קתני כל זמן שלא נבעלה לאו דוקא דהא איכא מוכת עץ ומידי דתלי במעשה [הוא], אלא שלא נטלו בתוליה בין בעץ בין באדם קאמר, א"נ קסבר האי תנא מוכת עץ מותרת לכ"ג וכתובתה מאתים דפלוגתא היא ביבמות (דף ס') ובכתובות (י"א א'). ודאמרינן נ"מ לנחל איתן, סבר לה כר' יאשיה דאמר אשר לא יעבד לשעבר ופלוגתא היא בפרק עגלה ערופה (מ"ו ב').
<h2>דף ט.</h2>
ראתה ואח"כ הוכר עוברה מהו. וא"ת ומאי קא מבעיא ליה כל מדת חכמים כך היא במ' סאה הוא טובל במ' חסר קרטוב אינו יכול לטבול, וניחא לי דהכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן טעמא דג' חדשים מפני שהעובר גדול כ"כ שמושך הדם לעצמו ומפני זה היא מסולקת בדמים, ומתני' דקתני משיודע עוברה ה"ק מאותו יום שהוכר עוברה וכל מע"ל למפרע אע"פ שעדיין לא הוכר כבר נגמר גדולתו של עובר לענין זה ולא מטמא, או דילמא בהוכר עוברה דוקא תלי, ואהדר ליה דטעמא דמעוברת דיה שעתה ליתיה אלא משום דמחמת משא העובר ראשה ואבריה כבדים עליה ומפני כבדה היא מסולקת בדמים וכל שלא הוכר אין ראשה כבד עליה.
כיון דווסתות דאורייתא בעיא בדיקה. תמיה לי אמאי נקט בעיא הכי והו"ל למינקט בעייה כשהגיע שעת וסתה ולא בדקה דהא אמרינן לקמן דלמ"ד וסתות דאורייתא אפי' בדקה אח"כ ומצאה טהור טמא, ותו היכי פשיט הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה דהא ממתני' לא מוכח אלא דאי לא בדקה טהורה אבל לעולם אימא לך דלכתחלה צריכה בדיקה, וניחא לי דמפשט פשיטא ליה דאע"ג דוסתות דאורייתא גבי מעוברת לא אמרינן דאפי' בדקה אחר כך ומצאה טהור טמא, דכיון דמחמת עבורה דמיה מסולקין ליכא למסמך אוסת כולי האי, אלא הכי קא מבעיא ליה מי אמרינן כיון דוסתות דאורייתא אפילו במעוברת בעיא בדיקה לפי שאם תבדוק אח"כ ותמצא טמא תהא טמאה דה"א דהויא לה מעוברת למ"ד וסתות דאורייתא כשאר כל הנשים למ"ד ווסתות דרבנן דס"ל דבדקה אח"כ ומצאה טמא טמא טהור טהור כדאיתא לקמן בפ' כל היד, או דילמא דמעוברת קילא טפי דכיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה אפי' לכתחלה שאפי' בדקה אחר מיכן ומצאה טמא טהורה, ופשטינן לה מדתנן טהורה שחרדה מסלקת את הדמים ומדתנן סתמא הכי שמעי' מינה תרתי חדא דאפי' לבדקה אח"כ ומצאה טהור איצטריך טעמא דחרדה דאי לא הו"ל למיתני אפי' בדקה ומצאה טמא טהורה שחרדה מסלקת את הדמים ומהא שמעי' מינה דווסתות דאוריתא, ומדפסיק ותני טהורה שמעי' נמי שאפי' בדקה אח"כ ומצאה טמא טהורה, וכיון שכן אפי' לכתחלה לא בעיא בדיקה שהרי א"א שתבא לכלל טומאה כנ"ל, וכתבו בתו' דמדמסקינן לא בעיא בדיקה דמשמע אפי' לכתחלה שמעינן מינה דמסולקת דמים לגמרי היא וא"צ לבעלה לפרוש הימנה עונה סמוך לוסתה ואפי' למ"ד וסתות דאוריתא וכ"ש לדידן דקי"ל וסתות דרבנן, אבל לדברי הראב"ד ז"ל נראה דאע"ג דמסקינן דלא בעיא בדיקה ה"מ דיעבד אבל לכתחילה בעיא בדיקה, ואינו מחוור והראשון עיקר, וא"ת דבפסחים פ' אלו דברים (ע"ב ב') אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופרכינן התם מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה ומפרקינן באשתו מעוברת, ופרכינן והא איכא שמחת עונה ומפרקי' בסמוך לוסתה אלמא אפי' מעוברת צריך לפרוש הימנה סמוך לוסתה, תירצו בתו' דלמאי דמוקמי' לה בסמוך לוסתה לא מוקמינן במעוברת.
<h2>דף ט:</h2>
ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא כשאר כל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. וא"ת היכי אמרינן הכא שעד ג' פעמים היא מסולקת והא אמרי' במתני' במה אמרו דייה שעתה בראיה ראשונה אבל בראיה שניה מטמאה מע"ל, י"ל דמתני' בשקרבה ראייתה בפעם שנייה דאיגלאי מלתא דג' עונות קמייתא לאו משום סלוק דמים הוו ולא הגיעה זו לכלל זקנה, אבל רחקה בראיה שניה צריכה להחזיק עצמה בראיה שלישית כרשב"ג דאמר דבתלת זמני הויא חזקה, ומתני' ומתניתא כרשב"ג אתיין דקי"ל כוותיה, וא"ת והא אידך ברייתא דבסמוך דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אוקימנא לה בהדיא בגמ' כרבי ואפ"ה בעיא ג' פעמים להחזיק עצמה, י"ל דהתם טעמא אחרינא הוא לפי שכל אשה שאינה צריכה לבדוק אינה מטמאה מע"ל דטעמא דמע"ל כעין קנסא הוא כדאמרי' לעיל (ד' ב') וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה הילכך כל שאינה צריכה לבדוק עצמה כלל אינה בכלל גזרת מע"ל שבנדה, ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה צריכה בדיקה כדתניא לקמן דאין הנשים בודקות אותן, הילכך פעם ראשונה ושניה שעדיין לא הוחזקה לראות ולא היתה בכלל תקנה לבדוק שחרית וערבית דיה שעתה וכשראתה בשניה כיון שלדברי ר' הוחזקה רואה צריכה בדיקה שחרית וערבית ולפיכך בשלישית מטמאה מע"ל, וכשעברו עליה אח"כ ג' עונות חזרה לכלל תינוקת שלא הגיע זמנה עד שתראה ב' ראיות ותהא מוחזקת לדברי רבי דכיון שצריכה בדיקה מטמאה בראיה שלאחר מכן מע"ל, וא"ת א"כ הגיע זמנה לראות שהיא צריכה בדיקה למה אמרו דבפעם ראשונה דיה שעתה, י"ל אה"נ דכיון שצריכה בדיקה בדין היה לגזור עליה אפי' בראשונה אלא קל הוא שהקלו חכמים מדבריהם, ולפ"ז כי אמרי' לקמן מני ר' היא דאמר בתרי זמני הויא חזקה, לא דייקינן לה מדקתני ושהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דיה שעתה כמ"ש כן בקצת ספרים, דהא כתיבנא דמדינא אפי' פעם ראשונה מטמאה מעל"ע ואפי' לרשב"ג, אלא ה"ג מני ר' היא ומוכח לה מרישא דקתני בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דשלישית הרי היא ככל הנשים והיינו משום דבתרי זמני הויא חזקה וכמ"ש למעלה, ודאמרי' לקמן בין שניה לשלישית כיון דלא איתחזק בדם כתמה נמי לא מטמינן ליה לאו אליבא דהך ברייתא דר' דלדידיה הא איתחזק בשניה אלא אליבא דהלכתא כרשב"ג דקטנה כתמה טהור עד שתראה דם ג' וסתות, וחזקיה סבר דכיון דאילו חזיא ראיה שלישית הרי היא לאח"כ כשאר כל הנשים ליטמא למפרע אף כתמה מחזיק וטמא, אבל רש"י ז"ל פירשה אליבא דברייתא ומאי כיון דלא איתחזק בדם שעדיין לא הוחזקנו בה לטמא מע"ל, ולפי דבריו לדידן דקי"ל כרשב"ג אין כתמה (טהור) [טמא] אלא לאחר ד' ראיות.
<h2>דף יא.</h2>
אלא לקפיצות. פירש"י ז"ל לקפיצות לחודייהו דכל יום שתקפוץ מחזקינן לה רואה, והקשו עליו התו' דאי מעיקרא ס"ד שתקבע וסת לקפיצות לחודייהו הוה לן לתרוצי ברייתא כדקס"ד דה"ק לא קבעה לה וסת לימים אבל קבעה לה וסת לקפיצות, ועוד דכי מקשי לימים לחודייהו פשיטא לימא ליה לקפיצות לחודייהו קמ"ל דלא קבעה דצריכה רבא דמעיקרא קס"ד דקבעה, לכך פי' אלא לקפיצות אף לקפיצות כלומר דלקפיצות בימים קבעה והיינו דמתרצינן ברייתא כאוקמתיה דאינה קובעת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצו' לחודייהו אלא לשתיהן, ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר דכיון דמעיקרא בעי' למימר לימים לחודייהו דלית ביה פרכא אי לאו משום פירכא דיומא דלא קפיץ לא חזאי על כרחין צריכינן לאהדורי אקפיצות לחודייהו דלית ביה פירכא, והיינו דקאמר אלא לקפיצות כלומר לקפיצות לחודייהו, ודקא קשיא להו אמאי לא משני ברייתא דה"ק לא קבעה לה וסת לימים אבל קבעה לה וסת לקפיצות, לאו קושיא היא דפשטא דברייתא משמע דקפיצה אינה קובעת דאונס הוא דמדכרינן ולאו ימים כלל, ודקא אמרי' מאי לאו דלא קבעה וסת כלל אלומי הוא דקא אלים לפירכיה וה"ק פשטה דברייתא משמע דקפיצה לחודיה אינה קובעת וסת, ואי בעית למיהדר ולשנויי דלקפיצות וימים מיהא קבעה ורב הונא בהכי איירי, אכתי הויא ברייתא תיובתך דמדלא קתני האונס אינו קובע וסת וקתני כל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמי' לא קבעה לה וסת משמע דכללא קתני דלא קבעה לה וסת כלל אפילו לימים וקפיצות, ואהדרו לי' אין קוטשא קאמרת דלקפיצות לחודייהו לא קבעה ומיהו לקפיצות בימים קבעה וברייתא הכי קתני דלא קבעה לה וסת לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו אלא לימים ולקפיצות, ולאשמעינן האי דינא קתני לה סתמא ולא קתני האונס אינו קובע וסת, ומקשינן לימים לחודייהו פשיטא, ולא מצי לשנויי דלקפיצות לחודייהו קמ"ל דא"כ ליתני האונס אינו קובע את הוסת, ומ"מ עיקרא דברייתא הכי הוא לאשמעינן שאין האונס קובע וסת, ואפי' קפצה וראתה ג' פעמים בימים שאינן מסודרין אינה קובעת וסת לקפיצות דאלת"ה נוקי לדרב הונא בהכי, זה נ"ל על דעת רש"י ז"ל, ודאמר רב הונא גופיה לקמן בר"פ כל היד (ט"ו ב') גבי הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה ל"ש אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות דכיון דבמעשה תליא מלתא אימר לא קפץ ולא חזאי, לאו למימרא דיש לה וסת לקפיצות לחודייהו אלא לימים ולקפיצות קאמר אבל אונס לחודיה אינו קובע את הוסת, ומיהו ה"מ לומר שאין האונס גורם לוסת שיבא אבל אונס הבא מחמת הוסת הרי הוא קובע את הוסת, וכדתנן לקמן בפ' האשה שהיא עושה צרכיה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ואלו הן הוסתות מעטשת חוששת בפי כרסה וכו' וכן כל כיוצא בהן וכל שתקבע לה וסת שלש פעמים ה"ז וסת, והיינו טעמא לפי שאין אונסין הללו גורמין לוסת שיבא אדרבא הוסת גורם להם שיבאו.
דקפיץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי. חד בשבא דנקט לסימנא בעלמא נקטיה ולא בחד בשבא דבתריה קאמר, דא"ה הויא בתוך ימי זיבתה שאין האשה קובעת בהן וסת כדאיתא בפ' בנות כותים (ל"ט א').
הניחא לר"ש בן לקיש דאמר אין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה. וא"ת ולר"ש בן לקיש מי ניחא אכתי תבדוק שאם תראה שנים ושלשה ימים רצופים הוו להו כולהו ימי וסתה וצריכה לחוש לכולן בימים הבאים אח"כ אם לא תראה בתחלתן, וי"ל דמהכא שמעינן שאין חוששין אלא לתחלת הוסת ששאר ראיות אינו אלא תוספת וכל שלא ראתה בהתחלת הוסת אינה חוששת להמשכתו, וראיה לדבר מדתנן לקמן בפרק האשה (ס"ג ב') היתה למודה לראות עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה, ולא מפליג בין רואה ראיה מרובה לרואה ראיה מועטת.
<h2>דף יא:</h2>
מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. כתב הרמב"ן ז"ל דמהא שמעינן שאשה קובעת וסת בימי מניקתה דאי אינה קובעת מאי איריא משום ימי טהרה תיפוק ליה דהוו להו ימי מניקתה, אבל הראב"ד ז"ל כתב שאינה קובעת לא בימי עבורה ולא בימי מניקתה, וכתב הרשב"א ז"ל דשמעתין לא הויא תיובתא דמשום דסתם מתני' ר"מ דס"ל דנתנה בנה למניקה אינה מסולקת דמים כדאיתא לעיל איצטריך למימר דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה לומר דאפי' בכה"ג לא קבעה.
דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה. פי' מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש שמתוך חומר הטהרות חששו שמא ראתה דם מחמת תשמיש בעיא נמי בדיקה לבעלה לפני תשמיש, והיינו דתנן ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה כלומר בשעה שהיא עוברת משאר עסקיה לשמש את ביתה, ופרושי קא מפרש מאי דתנא ומשמשת בעדים שלא תאמר ומשמשת בעדים היינו לאחר תשמיש ועדים דקתני אחד לו ואחד לה אבל לפני תשמיש לא צריך, קמ"ל דליתא דאף לפני תשמיש צריך דמגו דבעיא בדיקה לטהרות לאחר תשמיש בעיא נמי בדיקה לבעלה לפני תשמיש וממילא ומשמשת בעדים דקתני היינו אחד שלפני תשמיש ואחר לאחר תשמיש, וכתבו בתו' בשמו של רש"י ז"ל דכיון דעד שלפני תשמיש ליתיה אלא משום מגו דטהרות, אינה צריכה להיות בודקתו אחר בדיקה קודם תשמיש אלא בודקת ומצנעת העד ולמחר בודקת בו אם מצאה עליו טמאה לטהרות ומחייבת בעלה בחטאת, אבל מותר הוא לבעול כשבדקה בעד ואעפ"י שאינו מועיל לו עכשיו שהרי אינו יודע אם ראתה אם לאו, ואחרים כתבו דכיון דמ"מ מגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה כל שאינה בודקת לבעלה ורואה קודם תשמיש לאו בדיקה היא כלל, וכנ"ל עיקר.
חדא מכלל חברתה איתמר. פרש"י ז"ל או הא דרב יהודה מכלל הא דרבי זירא או הא דרבי זירא מכלל הא דרבי יהודה, ולא נהירא דהא מאי דמסקינן לקמן יש לה וסת עירה בעיא בדיקה ישנה לא בעיא בדיקה אין לה וסת בין עירה בין ישנה בעיא בדיקה, לא נפקא מכלל הא דרב יהודה, אלא ודאי הא דרב יהודה איתמר מכלל ההיא דר' זירא, דמדלא משני ליה רבא לרבי זירא אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה דייק רב יהודה דס"ל לשמואל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה הילכך מתני' דוקא בעסוקה בטהרות, א"נ דכי אמרי חדא מכלל חברתה איתמר אאוקמתא דקאימנא לההיא דרבי זירא בעסוקה בטהרות קאי, דמדאמר ר' יהודה אמר שמואל ל"ש אלא בעסוקה בטהרות וכו' שמעי' דמאי דאמר שמואל תו דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק בעסוקה בטהרות קאי ולאפלוגי בין עירה לישינה, אבל אי לאו הא דרב יהודה הוה משנינן ההיא דלקמן דה"ק דאין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה.
תניא נמי הכי בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת. היינו טעמא דמשמע לן דאפילו באשה שאין לה וסת קאמר משום דעלה דמתני' קאי ומתני' בין ביש לה וסת בין באין לה וסת היא ועלה קתני בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת ובין בזו ובין בזו משמע, ועוד דאי ביש לה וסת דוקא מתני' היא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן.
<h2>דף יב.</h2>
בעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק לבעלה. כלומר מי אמרינן דהאי דלא בעיא בדיקה לבעלה קל הוא שהקלו חכמים הילכך אם באת לבדוק ה"ז משובחת, או דילמא חומר הוא שהחמירו בטהרות אבל לבעלה לא צריך כלל, ואהדר ליה דלא תבדוק, וקא בעא מיניה תו ותבדוק ומה בכך נהי דבדיקת טהרות מעלה בעלמא היא ולבעלה לא צריך כלל מה בכך אם תבדוק והלא שבח הוא לה, ואהדר ליה דא"כ לבו נוקפו ופורש כלומר דכיון דקים ליה דלבעלה לא בעיא בדיקה אף הוא סבור שאלמלא לא הרגישה לא בדקה וטפה כחרדל היתה ואבדה בעד, ורבי אבא בעא מיני' מרב הונא מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה בחטאת או באשם תלוי, נ"ל דה"פ נהי דמשום בעלה בלחוד אינה רשאה לבדוק דא"כ לבו נוקפו ופורש היכא דעסוקה בטהרות מהו שתבדוק אותה בדיקה שיש עליה לבדוק אחר תשמיש בסמוך לו כדי לחייב בעלה בחטאת או באשם תלוי, ואהדר ליה דא"כ לבו נוקפו לומר בשעת תשמיש ראתה דם ועם הטמאה שמשתי ופורש ממנה עוד.
זו היא עדן של צנועות. כלומר בעד שלפני תשמיש הוא ששנינו בפרקין דלקמן והצנועות מתקינות להן עוד אחר לתקן את הבית, ומתני' לרבי אמי הכי קתני דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה אחר תשמיש מפני חומר הטהרות שעשו להם חכמים מעלה, והצנועות ששומעות לדברי חכמים ומקיימות אותן כהלכתן מתקינות להן עוד אחר לפני תשמיש אע"פ שלא תקנוהו מן הדין אלא משום דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה, ואקשי ליה רבא לרב אמי ופרכיה, ורבא פריש דהא דא"ר ינאי וזהו עדן של צנועות היינו לומר שבעד זה הוא צניעות הצנועות ששנינו במשנתינו, ומתני' הכי קתני דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים א' לו ואחד לה לאחר תשמיש והצנועות מתקינות להן השלישי שהן צריכות לתקן את הבית, ומהו תקונן שלא נשתמשו בו אפילו לפני תשמיש.
והא שמואל במאי מוקים לה. וא"ת ולוקמה בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה ואפי' אין לה וסת, י"ל דמדקתני סתמא ש"מ דאפילו בעסוקה בטהרות היא, דכלהו סתמי לטהרות ולבעלה פרושי קא מפרש לה בד"א.
וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. פי' רש"י ז"ל דסתם הבא מן הדרך דרכו לפייס ולרצות ולתבועי וכי מרצה קמה ותבע (ד)[ר]מיא אנפשא, ונ"ל דהיינו דתנא בברייתא תרי גווני באין מן הדרך ובאין מן האבל ומן המשתה, שלא תאמר דוקא הבא מן הדרך הוא דמרצה אבל בא מבית האבל ומבית המשתה כיון שלא יצא מן העיר אעפ"י שפירש ממנה קצת זמן אינו צריך לרצות והילכך תבעי בדיקה קמ"ל דהרי הוא כבא מן הדרך דלא בעיא, והיינו דשילינהו רב כהנא לאנשי ביתיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי כנישתא דבי רב מי מצרכי לכו בדיקה כלומר מי אמרינן דכיון שזמנם קבוע לבוא מע"ש לע"ש כעונתן של ת"ח לא בעו לרצויי ובעיא בדיקה (ו)[כ]עסוקה בטהרות או דילמא כבאין מן הדרך ולא בעו בדיקה, אבל יש שפירש דהכי בעא מינייהו אם מחמירין על עצמן לבדוק בשאינן עסוקות בטהרות דומיא דבעיא דרבי זירא דלעיל.
<h2>דף יב:</h2>
ולא פירות. כלומר שאינו חייב להחזיר לה פירות נ"מ שאכל וטעמא דמלתא משום דמחילה בטעות הויא מחילה בפרק איזהו נשך (ס"ו ב'). ולא בלאות. פירוש בלאות נצ"ב שאינן קיימין דכיון שהוא מקבלן באחריות על עצמו וכותבן בכתובה הו"ל תנאי כתובה הדומה לכתובה, אבל בלאות הקיימין ודאי אית לה דלא גריעא ממזנה דאמרי' עלה בפרק אלמנה נזונת (ק"א ב') אם היא זנתה כליה מי זנו.
ויוציא ולא יחזיר עולמית. דוקא בדאמר לה הוי יודעת דמשום דאין לה וסת אני מגרשך ואם לא מפני כן לא הייתי מגרשך ובכה"ג אי שרית ליה לאהדורה מצי לקלקולא, הא לא אמר לה הכי לא מצי לקלקולא לר"מ דבעי תנאי כפול, דתנן המוציא את אשתו משום אילונית לא יחזיר וחכ"א יחזיר ואמרינן עלה בגמ' מאן חכמים ר"מ וטעמא משום דלא כפליה לתנאיה לא מצי לקלקולה, ולרבנן נמי דלא בעי תנאי כפול הכא דוקא בשאמר לה משום כך אני מוציאך אבל גירש סתם יכול הוא להחזיר דהא לא מצי לקלקולה וכענין שאמרו שם גבי אילונית ומוציא משום נדר ומשום שם רע, ואחרים אומרים דהכא אפי' לא אמר לה מצי לקלקולה לפי שהדבר ידוע שאין אדם משהה אשה שהיא אסורה לשמש הילכך סתמו כפירושו אבל התם שלא פירש אין הדבר מוכיח שמפני כך גרשה, ותמהני הכא היכי מצי לקלקולה דכיון דמדינא אמרי' יוציא הא לא מצי אמר לה אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשך שהרי הוא מחוייב לגרשה, וניחא לי דמאי דאמרי' יוציא לא שיכפוהו ב"ד בכך אלא שכיון שאינו יכול לשמש עמה מוטל עליו להוציא הילכך מצי לקלקולה ולומר אילו הייתי יודע שיש לה תקנה הייתי שוהה מלגרש ומחזר שתהא מתוקנת.
מאן דמתני הא לא מתני הא. פירש"י ז"ל לעולם בעסוקה בטהרות ודקא קשיא לך תרתי למה לי מאן דמתני הא לא מתני הא ולעולם כל לבעלה לא בעיא בדיקה, ותמהני היאך אפשר לומר דר"ח בן אנטיגנוס בעסוקה בטהרות איירי דהא ודאי ר"מ דאמר אסורה לשמש ואין לה לא כתובה וכו' ויוציא ולא יחזיר עולמית מדינא קאמר ולא מפני מעלת הטהרות שאינו בדין להחמיר בשבילן כל כך, וכיון דר"מ מדינא קאמר ר"ח בן אנטיגנוס נמי דפליג עליה ומקיל טפי מיניה מדינא קאמר דצריכה לשמש בשני עדים לבעלה דאי לא הו"ל לפרושי, ועוד שאינו במשמע דלפלוג כולי האי ר"ח בן אנטיגנוס עליה דר"מ דלר"מ לא תהא לה תקנה לבעלה ולר"ח בן אנטיגנוס לא תהא צריכה כלום, וכיון שכן היכי מוקמינן הא דר"ח בן אנטיגנוס בעסוקה בטהרות בלחוד, ונ"ל דאין ודאי ר"ח בן אנטיגנוס לבעלה קאמר ואנן הכי קאמרינן ובמאי אי בעסוקה בטהרות כלומר אי בעסוקה בטהרות בלחוד הוא דפסיק כותיה ולאו בכולי מילתא הא אמרה שמואל חדא זימנא, אי בכולי מילתיה פסיק כותיה קשיא דידיה אדידיה, ומסקי' דלאו בכולי מילתיה פסיק כותיה אלא בעסוקה בטהרות בלחוד וכ"ת הא אמרה חדא זימנא דמתני הא לא מתני הא, וכ"ת כיון דר"מ ור"ח בן אנטיגנוס תרוייהו מודו דאסורה לשמש בלא בדיקה היכי פסיק שמואל דלא כחד ואמר דלבעלה לא בעיא, איכא למימר דסמיך אמתני' דתנן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ומשמע ליה סתמא אפי' אין לה וסת, וכ"ת אדרבה איפכא אמרי' לעיל אי ממתני' הו"א ה"מ באשה שיש לה וסת, איכא למימר דהכי קאמרינן אי לא אמרה אפשר דהוה טעינן למימר דההיא מתני' דוקא בשיש לה וסת קמ"ל שמואל ומיהו ההוא סתמא שהוא שהזקיקו לומר כן, וכ"ת א"כ עלה דההיא הו"ל למימר ולא אמתניתין, איכא למימר אה"נ ודקאמר לה אמתני' לאשמועי' דהיינו טעמא דמצרכה לה מתני' בדיקה לבעל משום מגו דטהרות אבל בשאינה עסוקה כל לבעלה לא בעיא בדיקה אפי' אין לה וסת כסתמא דמתני' דתנן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, כנ"ל על דרך שיטת רש"י ז"ל. ונמצא פסקן של דברים דכל שאינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה לבעלה ואפי' אשה שאין לה וסת, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש מאן דמתני הא לא מתני הא לומר לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואפ"ה בשאין לה וסת צריכה בדיקה ואמוראי נינהו אליבא דשמואל, ואע"ג דרב יהודה גופיה אמרה לעיל דאין צריכה אמוראי נמי נינהו ואליבא דרב יהודה, ופסק הרב ז"ל כמאן דמתני הלכה כר"ח בן אנטיגנוס שכל אשה שאין לה וסת משמשת לעולם בשני עדים א' לפני תשמיש וא' לאחר תשמיש, ואף באשה שיש לה וסת החמיר הרב ז"ל שהוא מפרש זו ששנינו דרך בנות ישראל שמשמשות בשני עדים בשאינה עסוקה בטהרות שאפי' משום בעלה בלבד צריכה לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן, וכי אמרי' דמגו דבעיא בדיקה בטהרות בעיא בדיקה לבעלה היינו לומר דבשאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא צניעות בלבד, ולפ"ז מאי דבעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה על כרחין כעין בעיא דבעא מיניה ר' אבא מרב הונא כלומר מהו שתבדוק עצמה לאחר תשמיש כשיעור וסת שא"א לפרש לפני תשמיש שכבר שנינו שהצנועות בודקות, אלא הכי בעא מיניה מהו שתבדוק לאחר תשמיש כשיעור וסת ואהדר ליה דלא דא"כ שיהא מחוייב חטאת או אשם יהא לבו נוקפו, ודאמרינן זהו עדן של צנועות לא צנועות שנשנו בפ' כל היד אלא ר' אמי מפרש ליה לומר שכל העושה כן נקראת צנועה ורבא פי' שבעד זו ניכרת אם היא צנועה אם לאו אבל לדברי הכל מתני' צריכות קתני ובעסוקות בטהרות, והא דתנן והצנועות מתקינות היינו בשאינה עסוקה בטהרות, זהו דרך הרמב"ם ז"ל שכך כתב אינה צריכה עד שלפני תשמיש אלא משום צניעות אבל לאחר תשמיש הכל צריכין לשני עדים א' לו וא' לה אפי' מעוברת ומניקה וזקנה, והרב אלפס נראה שהוא סובר כדברי רש"י ז"ל באשה שיש לה וסת שאינה צריכה בדיקה שלא הזכיר עדים אלא באשה שאין לה וסת וכתב בהלכות הא דתניא החמרין והפועלים והתיר בין עירות בין ישנות, אבל בזו של ר"ח בן אנטיגנוס יש לו דרך אחרת שהוא מצריך לה בדיקה שלש פעמים עד שתהא מוחזקת שלא תראה מחמת תשמיש ומשמשת בשני עדים לאחר תשמיש א' לו וא' לה ואין הן עוותיה שאם תראה שלש פעמים מחמת תשמיש אסורה לשמש לעולם ותצא ומכיון שהוחזקה ג' פעמים שאינה רואה בשעת תשמיש הן הן תקוניה שהרי היא כשאר כל הנשים ושוב אינה צריכה בדיקה בעדים, ולפי שטתו פי' הרמב"ן ז"ל דהא דמקשינן הכא במאי אי בעסוקה בטהרות ה"ק אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זמנא דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא בבדיקה מיהא מותרת לשמש כר' חנינא ולא חיישינן דלמא מקלקלא ליה כר"מ, ואי בשאינה עסוקה בטהרות ואפ"ה קאמר דצריכה שני עדים הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דא"ר זירא א"ר אבא בר ירמיה וכו' ואוקימנא בעסוקה בטהרות ומדלא אוקימנא לבעלה ובשלש פעמים ראשונים ש"מ דכל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל, ומפרקינן לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ר' זירא לית לי' הא דר' יהודה ור' יהודה לית לי' הא דר' זירא, ואידך דר' יהודה דלעיל אתא לאשמועינן דמכיון שהוחזקה שוב אינה צריכה בדיקה.
<h2>דף יג.</h2>
נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחת. הקשה ר"ת ז"ל למה לי האי טעמא תיפוק לי דלא מפקדן אפריה ורביה, ופי' הוא ז"ל דהכי נמי קאמר שאין בדין הרגשה כלל כלומר שאפי' הרגישו ושחתו את זרען אין בכך כלום כיון דלא מפקדן אפריה ורביה, והרמב"ן ז"ל חלק עליו דאע"ג דלא מפקדן אפריה ורביה אפ"ה משמע שאסורות להשחית זרען שאפילו הנשים נענשו על זה במבול, והרי אפילו מי שקיים פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל אסור הוא בהשחתה, ואע"פ שהנשים אינן בדין סירוס והאיש מוזהר עליו ואעפ"י שקיים פריה ורביה, התם מצוה אחריתי היא שהרי אפי' מסרס אחר מסרס חייב אבל בהשחתה כל בשר כתיב, ומ"מ אפי' אם נאמר דלא מפקדן אהשחתת זרע כלל אין אנו צריכין לפירוש של ר"ת ז"ל דאמאי דקאמר משובחת קא יהיב טעמא שאלו היו בנות הרגשה אעפ"י שאינן מצוות כאנשים ולא דינן לקצץ אעפ"כ לא היתה יד המרבה לבדוק יותר מדאי משובחת דהא קא מגרה יצה"ר בנפשה ואילו היתה בת הרגשה היתה ראויה לנדוי כדלקמן, ולפיכך הוצרכו לפרש בגמ' דלאו בנות הרגשה נינהו.
והיכי עביד הכי והתניא ר"א אומר כל האוחז באמה. כלומר דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בדליכא עפר תיחוח ולא מקום גבוה ומשום חשש פסול משפחה הא לא"ה מודו ליה, הילכך גבי תרומה הוה לן למימר שיפלוט אותה אעפ"י שמפסידה, ורב יהודה נמי הי"ל לטרוח ולצאת מבה"כ ולהשתין, א"נ דאמרו לו לאו פלוגתא היא אלא כשואלין לפרש היו וה"נ מוכח בפ' כיצד מברכין.
<h2>דף יג:</h2>
המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. פי' ר"ת ז"ל דלאו למימרא שיהא מנודה מאליו בנדוי של רז"ל אלא לומר (כל) שראוי לב"ד לנדותו, וה"נ מוכח בפ"ק דקידושין דאמרי' עד היכן גלגול שבועה אמר רב יהודה אמר רב דא"ל עבדי אתה ואקשינן ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי, אלמא לישנא דיהא בנדוי אין משמעותו שיהא בנדוי מאליו אלא דמשמתינן ליה אנן.
<h2>דף יד.</h2>
הגמלים רובם רשעים. כלומר כלם רשעים בדבר זה אבל במילי אחריני צדיקים נינהו כדאמרינן בפ' י' יוחסין הגמלים כולן כשרים.
וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. פירש"י ז"ל דעל עד שלו פריך ומיהו ה"נ קשיא לנמצא על עד שלה, וא"ת א"כ אין לך אשה שמטמא נדה בבדיקה, וי"ל דהכא שאני דכיון דבדקה קודם ביאה ומצאה טהור ולאחר ביאה מיד בדקה ומצאה טמא רגלים לדבר דדם מאכולת היא אבל בעלמא ודאי מטמינן, א"נ י"ל דהכא שאני דכיון שנמצא על שלו ולא על שלה או על שלה ולא על שלו איכא לספוקי דילמא דם מאכולת הוא דאי מגופה אתא איבעי לאישתכוחי בין על שלו בין על שלה, אבל ר"ח פי' דעל שלו דוקא קפריך משום דכיון דנמצא בשלו ולא בשלה איכא למיחש לדם מאכולת אבל בדידה כיון שהדמים מצויין בה לא תלינן בדם מאכולת. איכא בינייהו כגון דאשתכח מאכולת רצופה. כיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מהני לישני נקטינן לחומרא שאפי' נמצאת מאכולת רצופה טמאה נדה.
בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליה דם. זו היא גירסת רש"י ז"ל ופירושו אף בשנמצא אף על העד ודקאמר ונמצא עליה דם כלומר על ירכה של אשה לרבותא נקטיה, שאילו נמצא על העד ולא על הירך פשיטא דטמאה נדה שאלמלא על הירך היה לא נתקנח ממנו לגמרי אלא אפי' נמצא על הירך נמי טמאה נדה כיון שנמצא אף בעד, ומיהו משמע דצריכה כגריס ועוד שאלמלא כן חוששין שמא דם מאכולת הוא שאפי' בקנוח של שיעור וסת אקשינן לעיל וליחוש דילמא דם מאכולת הוא, הילכך צריכה כגריס ועוד, ומיהו כיון דאיכא שעורא דנפק ליה מחשש מאכולת אפי' ר' חייא דפליג לקמן הכא מודה דטמאה נדה, ומיהו אם משוך טמא בכל שהוא כדאמרי' לקמן בפ' הרואה (נ"ז ב') גבי עד שהניחתו תחת הכר או תחת הכסת, אבל ר"ת ז"ל גורס ולמחר מצאה עליו דם, ולפי גירסא זו יש לפרש כגון שנמצא על העד ולא על הירך הילכך ליכא למיחש לדם מאכולת דא"ה על ירכה נמי מיבעי ליה לאישתכוחי אלא בשעת בדיקה בא על העד ונבלע בו ולפיכך לא הוטח ממנו על הירך כלום, ולפ"ז אינה צריכה כגריס ועוד, והכי מוכח לישנא דגמ' דקא מקשי ר' חייא בסמוך אף אתה עשיתו כתם אלמא אין לך שצריכה שיעור כתם וטמאה נדה אלא זו לדברי רבי.
בדקה בעד שאינו בדוק לה. פירשו בתו' כגון שהזמינה פקולין לבנים אלא שלא חזרה וראתה בהן סמוך לבדיקה אם יש עליהן טיפי דם, דאי בבגד שאינו בדוק כלל לא אמר ר' טמאה נדה דאטו לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו מי מטמא ר' משום נדה, אבל הראב"ד ז"ל כתב דבעד אפי' אינו בדוק כלל טמאה דלא דמי לחלוק דכיון שבדקה בו ממש ונמצא בו כגריס ועוד רגלים לדבר כיון שרוב הדמים מצויין בה.
<h2>דף יד:</h2>
אמר רב חסדא מאי אחר אחר אחר ה"ק איזהו אחר זמן. פירש"י ז"ל דחסורי מחסרא והכי קתני וכמו שכתוב בפירושיו, וכ"ת א"כ כיון דתנא איזהו אחר זמן כדי שתושיט ידה ותטול עד ותבדוק בו למה לו למתני תו כדי שתרד מן המטה, ואפשר לומר דתנא הכי כדי שלא תעלה על דעתך שבדיקה ראשונה שלאחר זמן ראשון בשירדה מן המטה היא לפיכך פי' לשתיהן ואמר שאלו ירדה אחר אחר הוא, ומיהו לא נהיר דא"כ הוה לן למימר חסורי מחסרא והכי קתני, לפיכך נראה דרב חסדא פרושי הוא דקא מפרש למתני' דהכי קתני נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מן הספק ופטורין מן הקרבן ולא פירש שעור אחר זמן זה, והדר תני איזהו אחר של שיעור זה שאינן מטמאין מן הספק כדי שתרד מן המטה ותבדוק שזה הוא אח"כ שמטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה, ופריש תנא האי שיעורא לומר שאם ירדה מן המטה ובדקה אין בועלה טמא ואין דינה אלא כמע"ל בין לר"ע בין לרבנן הא כל שלא שהתה כשיעור הזה אלא בדקה עצמה מן המטה טמאין מן הספק, ותנא דברייתא נמי כה"ג תני דקתני דכל זמן שלא שהתה תוך זמן הוא זה אבל שהתה אחר זמן הוא זה.
כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה. פירוש תדיח לאו דוקא אלא בדיקה ממש קאמר דאל"ה היכי מקשינן מדתניא כדי שתושיט ידה תחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו דדילמא הדיחה ביורדת מן המטה ובדקה בעודה במטה אידי ואידי חד שעורא הוא, אלא ודאי מאי הדחה בדיקה.
<h2>דף טו.</h2>
שמא כר"ע אתם אומרים שמטמאה את בועלה. כלומר ולפ"ז אי אתם חוששין לפרש אחר זמן שהרי כל מע"ל כך הוא דינו, ואעפ"י שהיו צריכין לפרש דבריו של ר"א בר' צדוק משום אשם תלוי יודע היה בהם דבעו חתיכה משתי חתיכות ולא היה תמה עליהם בכך אלא היה מתמיה עליהם אם כדברי ר"ע שהוא יחיד הם אומרים כך כתבו הראשונים, ואינו נוח לי דאם איתא דאי לא בעו חתיכה משתי חתיכות היו צריכין לפרש לענין אשם תלוי כי (לא) בעו נמי צריכין היו לפרש דנ"מ אפי' לר"ע לחולין שנעשו על טהרת תרומה דהא אסיקנא לעיל (ו' ב') דמע"ל שבנדה ליתיה אלא בחולין שנעשו על טהרת הקדש אבל לא בחולין שנעשו על טהרת התרומה ואילו באחר זמן טמאין מספק לכל דבר, אלא כך ראוי לומר שמא כר"ע אתם אומרים ואע"ג דלר"ע נמי נ"מ לא חששתם לפרש כיון דלא נ"מ למה שהוא שנוי ומפורש במשנתינו.
והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה. פירש"י ז"ל תוך ל' יום לראיה ואמרו שכך נמצא במסכת נדה ירושלמית, וא"ר הונא ל"ש אלא שלא הגיע עת וסתה ופירש"י ז"ל דקאי אבא ומצאה תוך ימי עונתה וקאמר דל"ש דכי מצאה תוך ימי עונתה מותרת אלא בשלא הגיע עת וסתה, ולפי פירוש זה אפילו באשה שיש לה וסת צריך לחוש לעונה, ואינו מחוור שכל שיש לה וסת דמיה מסולקין עד זמן וסתה ולמה ניחוש לעונה שקודם הוסת, לפיכך נראה דמ"ד והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונה, ורב הונא דאמר ל"ש אלא שלא הגיע עת וסתה קאי באשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה (ואין) [ולא] לעונה כלל, ורבה בר בר חנא פליג ואמר דאפילו יש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן, ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל דחוששת לעונה שאחר הוסת שא"א לומר שלא תראה לעולם, ומיהו הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפילו למ"ד וסתות דרבנן מסולקת דמים היא עד הוסת ואעפ"י שהגיע עונה בנתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת, תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות, ומשמע דהלכתא כרבה בר בר חנא דהא קי"ל דוסתות דרבנן, וא"ת והא אמרי' לקמן דאפילו למ"ד וסתות דרבנן תבדק וכיון דבעיא בדיקה משמע דכטמאה מחזיקין אותה עד שתבדק וכיון שכן היכי קאמר רבה בר בר חנא אפילו הגיע עת וסתה מותרת דהא בעיא בדיקה, י"ל בבא מן הדרך הקלו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו ומהניא לחששא דוסתות כדמהניא לבדיקה דטהרות כדאיתא בסוף פרקין קמא דתרוייהו דרבנן, והא דא"ר יוחנן בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה אפשר דלא פליגא אדרבה בר בר חנא אלא רבי יוחנן מיירי בשוהה בעיר דליכא תביעה, א"נ דהא דר"י בבא מן הדרך נמי היא וה"ק שלפעמים תולה להקל שראתה בשעת וסתה ולא בעונה שאחר הוסת כגון שזמן וסתה רחוק (שא"א) [שאפשר] שטבלה לאחר מיכן וזמן עונתה קרוב עד שא"א שטבלה בנתים, וקאמר שבעלה מחשב ימי וסתה כלומר שתולה להקל שראתה בוסתה וטבלה לאחר מיכן ולא ראתה בעונתה, דמאי דתלי רבה בר בר חנא בעונה שלאחר הוסת היינו לקולא כל היכא דאיכא קולא לתלות בוסת תולין בו זהו דעת הרמב"ן ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דרבה פליגא אדר"י דלר"י אע"ג דוסתות דרבנן בעינן חשוב ימים לטבילה ואפי' לבא מן הדרך שאין הוסת יוצא מחזקת טומאה עד שתבדק וכדאמרינן לקמן תבדק, ופסק הלכה כר"י ונמצא שחושש לוסת בשיש לה וסת וחושש נמי לעונה בשאין לה וסת אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב זו ששנינו בספ"ק חמרין ופועלים הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ולא חילק בין הגיעו עונה ושעת וסתה ללא הגיעו, ואף הרמב"ם ז"ל כתב הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אינו צריך לשאול לה ואפילו מצאה ישנה ה"ז מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא, נראה מדבריו שא"צ לחוש אלא לעונת הוסת עצמה ולא לאחר מיכן כלל, ונראה שהם ז"ל מפרשים דתוך ימי עונתה דקא אמרינן היינו עונת וסתה ולאפוקי יום העונה עצמה שלא תאמר דבבא מן הדרך הקלו שלא לחוש אף לעונת הוסת עצמה קמ"ל דבעי שיחשב שלא תהא עומדת עכשיו בתוך עונת הוסת, וסבורים הם ז"ל דר"י דאמר מחשב קסבר וסתות דאוריתא ופליג אדרבה בר בר חנא ואנן קי"ל כרבא דהא סוגיין דוסתות דרבנן, ודאמרינן לקמן תבדק תפתר בשוהה בעיר עסקינן וכמ"ש למעלה, וזו היא קולא גדולה ביותר.
<h2>דף טז.</h2>
אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו' טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה. וא"ת ומנ"ל דנדוק הכי דילמא הא (איכא) [ליכא] חרדה תבדק, י"ל ארישא דמתני' סמיך דקתני הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה ועלה אר"מ שאם היתה במחבא טהורה הא לא היתה במחבא מודה דטמאה.
הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה. דאע"ג דאמרינן תבדק הכא כיון דלא אפשר למבדק טהורה שאין דנין אפשר משא"א דכיון דוסתות דרבנן לא החמירו אלא היכא דאפשר.
מתני' בש"א צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש. פירש"י ז"ל דשני עדים הללו שלה א' לפני תשמיש וא' לאחר תשמיש והיינו דקתני צריכה ולא קתני צריכין וכך היא בודקת בין כל תשמיש ותשמיש ומניחתן עד למחר ורואה בהן אם ראתה אם לאו ובאי זו מן הביאות ראתה כדי שתדע כמה חטאות הן חייבין, ובה"א דיה בשני עדים כל הלילה כלומר דבעד שלפני תשמיש ראשון בודקת בו פעם ראשונה ובסוף כל התשמיש בודקת בעד השני, הילכך לב"ש צריכה שני עדים ושתי בדיקות על כל תשמיש ותשמיש ולב"ה דיה שני עדים וב' בדיקות כל הלילה, ולא נהיר דמדקתני או תשמש לאור הנר משמע דאי משמשת לאור הנר לא מצרכי ב"ש אלא כדברי ב"ה ואי ב"ה לא בעו אלא ב' בדיקות היכי סגי להו לב"ש ומה תועלת יש באור הנר למעט בבדיקות הא אכתי איכא למיחש שמא תראה דם טפה כחרדל בביאה ראשונה ותחפנו שכבת זרע בביאה כדחייש ב"ש בגמרא, וע"ק לפירושו דהא סתם נשים עד שבודקות בו לפני תשמיש בודקות בו לפני תשמיש אחר והצנועות בלבד הוא שמתקינין עוד אחר, ועוד מאי טעמא שייריה לעד דידיה, לפיכך נראה דשני עדים דקתני היינו א' לו וא' לה ושלה בודקת בו לפני תשמיש ולאחר תשמיש ושלו בודק בו לאחר תשמיש, ובתשמיש שני אפשר שאינה צריכה לבדוק לפני תשמיש דבדיקה שלאחר תשמיש ראשון מועלת לפני תשמיש שני, ודקתני צריכה בדיקה ולא קתני צריכין משום דכל עצמה של בדיקה ליתה אלא משום לתא דילה, והיינו דקתני נמי לעיל דרך בנות ישראל (ובני ישראל) משמשות בב' עדים ולא קתני דרך בנות ישראל [ובני ישראל], וב"ה סברי דדיה בב' עדים כל הלילה כלומר דאינה צריכה עדים חדשים על כל תשמיש ותשמיש ומיהו צריכה לבדוק כדברי ב"ש, שלא נחלקו ב"ש וב"ה בבדיקות אלא בגופן של עדים דב"ש סברי דצריכה עדים חדשים על כל תשמיש שמא תראה דם טפה כחרדל בעד קנוח ראשון ותחפנו שכבת זרע בביאה שניה וב"ה לא חיישי להכי, ואיכא מ"ד דבדיקה ראשונה שלפני תשמיש ראשון צריכה להיות בודקת ורואה בו קודם תשמיש שלא כדברי רש"י ז"ל.
<h2>דף טז:</h2>
גמ' א"ר זירא בעל נפש לא יבעול וישנה. אע"ג דר' זירא גופיה מודה דמתני' לטהרות דוקא דאיהו גופיה אמר בפרק קמא כל לבעלה לא צריכה בדיקה, הכא ה"ק כיון דלכ"ע צריכה לאחר תשמיש אע"פ שכבר בדקה לפני תשמיש אלמא מיחוש הוא דחיישינן שמא ראתה מחמת תשמיש אלא שהקלו לגבי בעל שלא להצריכה בדיקה, הילכך בעל נפש לא יבעול וישנה כלומר אלא בבדיקה ושתהא רואה בו קודם תשמיש, ורבי זירא אזיל לטעמיה דלעיל (י"ב א') בעא מיני' דרב יהודה אשה מהו שתבדוק לבעלה, ורבא אמר בועל ושונה דהאי דאצרכוה בדיקה לטהרות לאו משום חשש ספק הוא אלא חומר הוא בטהרות, ודאמרינן תנ"ה בד"א לטהרות לאו דתקשה לרבי זירא דר' זירא נמי מודה בה אלא לעיקר שמעתין הדרינן לומר דלטהרות דוקא היא ולא לבעלה.
בדקה בעד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק. פירש"י ז"ל בעד שלפני תשמיש ודפרכי' אילו איתיה [מי] לא משמשה אע"ג דלא ידעה א"ש כפי דעתו ז"ל שהוא סובר דעד שלפני תשמיש אינה רואה בו בלילה אלא מניחתו עד למחר, אבל לדברי שאר המפרשים שפירשו דעד שלפני תשמיש צריכה לבדוק בו באור הנר קודם תשמיש א"א לפרש כאן בעד שלפני תשמיש דההוא ודאי אילו איתיה לא משמשה עד שתבדוק ותראה בו, אלא בעד שלאחר תשמיש קאמר דההוא ודאי אינה צריכה לבדוק בו לאור הנר אלא מניחתו עד למחר.
<h2>דף יז.</h2>
רבה בר רב הונא מקרקש זיגי דכילתיה. פירש"י ז"ל פעמונים תלויים בכילה שסביב מטתו ומקרקשן בשעת תשמיש כדי שיסורו בני ביתו משם, ולא נהיר שאין זה דרך צניעות, אלא כדי שיברחו העכברים והתרנגולין היה עושה וכעין עובדי דדידבי ופירוחי. ולא אמרן אלא דשקיל בגנוסטרי וכו' ולאו מילתא היא. אכולהו קאמרי' מדגרסינן בפ' ואלו מגלחין רבי יוחנן שקיל טופריה בשיניה וזרקינהו בבי מדרשא ואקשי עלה היכי עביד הכי והא תניא הזורקן רשע אשה בבי מדרשא לא שכיחא וכ"ת כנשן להו לבראי הואיל ואשתני אשתני, אלמא אפילו בלא גנוסטר דידיה בלחוד אסור. כגון שהעבירה ע"ג אויר התנור. חד מתרי ותלת טעמי נקט דה"נ אפשר לאוקומה כגון שנטמא באהל המת, (ה"נ) [א"נ] בהסט זוב וזבה וכל המטמאים במשא.
<h2>דף יז:</h2>
והא אנן תנן שחזקתו מן המקור. תמהני ומאי קושיא דהא אינהו נמי לא אמרי דטומאת ספק היא אלא בשנמצא בגג פרוזדור דאילו בקרקע פרוזדור אינהו גופייהו ודאי מודו כדאיתא בסוף סוגיין, וכ"ת במתני' סתמא תנן שחזקתו מן המקור דמשמע דבכל ענין היא טמאה, ודאי ליתא דרב הונא גופיה (ה"א) [הא] קא מפליג בין מן הלול ולפנים בין מן הלול ולחוץ, ואפשר דהשתא קס"ד דאינהו לא מודו בטומאת ודאי כלל ומ"ה פרכי ממתני' ובסוף סוגיין הוא דמחדשינן דאפשר דלא פליגי אדר' חייא ולא מיירו אלא בגג פרוזדור.
<h2>דף יח.</h2>
לימא פליגא אדר' חייא לא פליגי כאן שנמצא בקרקע פרוזדור כאן שנמצא בגג פרוזדור. תמהני ואמאי לא מפרקי' נמי הכי לההוא לישנא דאביי דאזלי' בתר חזקה דנימא דל"פ אדרב קטינא דכי קאמר אביי ודאי טמא בקרקע פרוזדור אבל בגג פרוזדור טמא מספק, ונ"ל דהאי דמשנינן הכי לרמי בר שמואל ולרב יצחק בריה דרב יהודה היינו משום דמימרייהו מוכחי הכי דליתא למימר דמן הלול ולפנים אפי' בקרקע פרוזדור ספיקא משוו ליה דאמאי לא תהא הוכחה ודאית מן הלול ולפנים לטומאת ודאי כי היכי דמן הלול ולחוץ היא הוכחה ודאית לטהר לגמרי, והא אדרבה טפי שייך למיחש מן הלול ולחוץ בטומאה ממאי דאיכא לספוקי מן הלול ולחוץ בטהרה דשחייה שכיחא טפי מזקיפה ועוד שדרך כל הדמים לצאת ולחוץ, הילכך ודאי כי היכי דסמכי אמן הלול ולחוץ לטהר לגמרי הכי נמי סמכי במן הלול ולפנים לטמא לגמרי כל שנמצא בקרקע פרוזדור, וכי אמרי' ספקו טמא דמשמע שטומאת ספק היא ולא ודאי דוקא בגג פרוזדור, אבל בדאביי בדליכא הוכחה כלל נקטי' מילתיה כפשטא דמן הלול ולפנים ודאי טמא ודמן הלול ולחוץ ודאי טהור.
<h2>דף יח:</h2>
מאי לאו לא תיובתא אלא סייעתא. פי' משום דקתני בה דמטבילין אותה צ"ה טבילות משום דטבילה בזמנה מצוה ואם איתא דמספקינן שמא רוח הפילה לא הוה מחמרינן כולי האי דהא איכא ספק ספיקא ספק ולד ספק אינו ולד ואת"ל ולד שמא לאו זמן טבילה היום ודיה טבילה א' באחרונה כר' יוסי בר' יהודה, ודחינן דדילמא לאו תיובתיה ולאו סייעתיה דאפי' בתרי ספקי כיון דאיכא רובא הולכין אחריו להחמיר ולא להקל.
תינוק שנמצא בצד העיסה. פרש"י ז"ל שנגע ודאי בעיסה ומיהו תינוק אינו ודאי טמא אלא מפני שרוב תינוקות מטפחים באשפות שיש שם שרצים ונבלות מחזקינן ליה בטמא, ואינו מחוור דאי ודאי נגע בעיס' אין כאן חזקת עיסה כלל אלא הויא כתינוק עצמו וכדאמרי' גבי שליא דלא מצרפי' חזקת בית שהוא טהור למיעוט שליות שאין בהן ולד והכא נמי ל"ש, אלא הכא בתינוק שהוא ודאי טמא עסקינן ולטפח דקאמרי' היינו לטפח בעיסה ומש"ה אמרינן דאיכא למסמך מיעוטא דאין מטפחים בעיסה ואפשר דלא נגע בה כלל לחזקת עיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה שהרי שתי המדות הללו מחזיקות את העיסה שלא נגע בה התינוק ואיתרע ליה רובא, ובהדיא אמרינן [בירושלמי] בסוף קידושין תינוק הנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח בעיסה, והא דבעי' רובה בעיסה ולא מטמינן במחצה על מחצה ברה"י ככל ספק טומאה ברה"י דספקו טמא היינו משום דהו"ל דבר שאין בו דעת לישאל.
של ארבעה מיני דמים ד"ה טמאה. אע"ג דאיתותב האי לישנא בר"פ המפלת ומסקי' התם דבא"א לפתיחת הקבר בלא דם קא מפלגי, מריה דהאי מימרא דבג' מקומות נקיט האי לישנא קמא דר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בשאינה יודעת מה הפילה.
<h2>דף יט.</h2>
עמוק מכאן טמא דיהה מכאן טהור. פירש"י ז"ל עמוק שהוא יותר שחור מן החרת דיהה מכאן שאינו (טהור) [שחור] כל כך, ויש מי שפי' בהפך עמוק היינו שאינו שחור כל כך והביאו ראיה מדאמרי' לענין נגעים (שבועות ו' ב') בהרת עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל, ואמרי' נמי בגמ' (כ' א') כקיר כדיו כענבה טמא וזהו ששנינו עמוק מכאן טמא, כזית כזפת וכעורב טהור וזו היא ששנינו דיהה מכאן טהור, והרי העורב והזפת שחורין הן מן הענבה אלמא כל שהוא משחיר יותר נקרא דיהה וכל שהוא הולך ומלבין יותר נקרא עמוק, וליתא דהא תנן [ס"א ע"ב] גבי כתמים ה' סמנים מעבירין על הכתם עבר או שדיהה ה"ז כתם אלמא דכשהוא מלבין נקרא דיהה, ודאמרי' כמראה חמה עמוקה מן הצל לא שיהא הלבן לעולם עמוק אלא כל שהוא יותר חזק בצבעו הוא הנקרא עמוק במינו, וזו שהקשו על זפת ועורב אינה קושיא שאעפ"י שהן שחורין הרבה מתוך ששחרותן מצהיב ומבהיק אמרי' דזהו דיהה והענבה מפני ששחרותה כיהה אמרי' דזהו עמוק.
ב"ה מטהרין היינו ת"ק איכא בינייהו לתלות. כלומר דלת"ק נהי דכמימי תלתן וכמימי בשר צלי וירוק אינן מטמאין לשרוף אפ"ה תולין עליהן. כתב הרמב"ן ז"ל דבכמימי תלתן ובכמימי בשר צלי קי"ל כת"ק דהוא סתם מתני' הילכך תולין ומיהו בירוק נקטי' כר' יוסי שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו, ועוד שהרי שנינו בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנינו שם ר' יוסי בלשון חכמים אלמא הלכתא כוותיה כדאמרי' בעלמא (ברכות כ"ז א') הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה, ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו דתנן התם ובשעת מיתתו א"ל לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק, וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו ולא לתלות כת"ק דמתני' דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא ר' יוסי ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה, ועוד דסוגיא דר"פ המפלת ה(י)כי מוכח דכולהו כר"י ס"ל דלא מטמו אלא חתיכה של ד' מיני דמים אבל חתיכה ירוקה ולבנה מטהרי, וכן דעת הרמב"ם ז"ל ולא עוד אלא שפסק כדברי ב"ה שכ"כ שה' דמים טמאים בלבד, ומ"מ אנו עכשיו אין בקיאין בראיית דמים הילכך אפי' כמימי בשר צלי ודיהה ממנו יושבת עליו ז' נקיים וכן בכל מראה שחור ואפי' כזית ודיהה ממנו ואפי' דיהה מן הדיהה אבל בדם הירוק ואצ"ל לבן ושאר מראות ודאי אינה יושבת כלום שלא גזרו אלא על דם ותולדותיו אבל אלו אינן בכלל כיון דקי"ל כר' יוסי בירוק, וכתבו בתוס' דירוק היינו שהוא גילני ולא ורט שהוא ככרתי דההוא אינו נוטה לאדמימות כלל וטהור אפי' לעקביא דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום, והכי מוכח בבראשית רבה דירוק דתנן כדאמרן דאמרי' התם גבי וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכה"א בירקרק חרוץ אלמא דירוק היינו מראה הזהב שהוא גילני וכ"ש דירוק ככרתי טהור, ובמראה נגעים (בתוספתא פ"ג ה"ג) נמי תנן ירקרק כשעוה ובפ' לולב הגזול (ל"ד ב') נמי תנן ירוק ככרתי אל[מ]א דסתם ירוק לאו כה"ג.
<h2>דף יט:</h2>
א"ר יוחנן ירד ר"מ לשטתו של עקביא בן מהללאל וטימא. יש מי שפי' דלישנא קמא בלחוד דאיתא בגמ' הוא דא"ר יוחנן ומ"ה אמרי' דירד ר"מ לשיטתו של עקביא בן מהללאל וטימא וכיון דאפריך ההוא לישנא תו לא אמרי דירד ר"מ לשיטתו של עקביא, ויש מי שפי' דלא אר"י ירד ר"מ לשיטתו של עקביא אלא משום דקתני במתני' אם אינו מטמא דמשמע דלדבריהם דרבנן קאמר להו, הילכך לכל הני לישני דאמרן הכא איתמר לדר"י דכולהו לדבריהם דרבנן קאמר להו כלומר לדידי דם ירוק מטמא הוא לגמרי כדם אדום דאנא כעקביא בן מהללאל סבירא לי אלא לדידכו אודו לי מיהת בהא, ור"י לא פריש חד מהני לישני אלא איהו ירד לשטתו של עקביא בן מהללאל קאמר וגמ' קא מפרש ואזיל היכי, וא"ת והיכי אמרי' דירד ר"מ לשיטתו של עקביא וטימא והא לקמן בפ' בנות כותים אר"מ אם יושבות הן על כל דם תקנה גדולה היא להן אלא שרואה דם אדום ומשלימתו אלמא דכרבנן ס"ל, ואפשר דהתם לרבנן קאמר להו ונקט מראה שהוא טהור לדבריהם.
נהי דהיכא דקא חזא דם ירוק מעיקרא לא מטמאיתו. פירש"י ז"ל דהא דקאמר משום כתם היינו כשאר דם שכתמו טמא, וזה דוחק, ול"נ דה"ק אם אינו מטמא משום כתם כלומר שכשהוא יבש לדבריכם אינו מטמא משום דדם הנדה מטמא לח ויבש כדלקמן משום דלדידכו לאו דם הוא אפ"ה אודו לי מיהת שיטמא משום משקה כשהוא לח כדין משקה הזב, ונקט משום כתם ולא נקט משום רואה משום דניחא ליה למנקט דומיא דמשום משקה.
אלפוה בג"ש כתיב הכא שלחיך פרדס רמונים. הקשה ר"ת ז"ל לר"מ ודאי לאו בכל מה שהאשה משלחת מטמא משום הכשר דא"כ מאי איריא דם ירוק דנקט אלא ודאי בדם נדה בלחוד הוא דמכשיר מדכתיב גן נעול וכתיב פרדס מה הפרדס הזה נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן לבעליהן, וא"כ היכי קאמר להו נהי דלא מטמאיתו משום דם הנדה יכשיר והלא אין דם מכשיר אלא דם הנדה ודם ירוק טהור הוא לדברי' ונדחק הרבה בתירוצה, ול"נ דה"ק דכיון דעקביא מטמא בדם ירוק ודאי שדרך הנשים להראותו בשעת וסתן וכיון שכן אפי' לדידכו דמטהריתו משום דם הנדה יכשיר דהא כתיב שלחיך פרדס רמונים ומשמע מג"ש דכל מה שרגילה להיות משלחת בשעה שהיא כפרדס יכשיר.
הרגה מאכולת ה"ז תולה בה מאי לאו דכולי גופא. ואמרי' נמי בשלמא בנה משכחת לה אלא בעלה היכי משכחת לה. יש שדקדקו מכאן דלא תלינן בכתמים אלא בדומה ממש דהא אינה תולה אלא בדם מאכולת של ראש [ו]בבעלה משנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא דומין ממש בעינן ולפיכך אנו שאין בקיאין לדמות אין תולין כלל, אבל בתוספות כתבו דלאו מילתא היא דהכא היינו טעמא משום דהוה ס"ד דאפי' בכתם שהוא בפנינו ואנו מכירין בו שהוא ממראה דם טמא אפ"ה תולה בבעלה ואמאי יהא ודאי אי מבעלה הוה לא הוה דמי לדם טמא, אבל ודאי כל שאין הכתם לפנינו או שאין אנו בקיאין בדמיונו תולין בסתם כל אדום באדום וכל שחור בשחור עד שיתברר בודאי שאינן דומים אבל בסתם תולין, והכי מוכח ההוא עובדא דאשה שבאה לפני רבי עקיבא ואמרה לו ראיתי כתם ואמר לה שמא מכה יש ביך שיכולה להתגלע וטהרה אע"פ שלא הביא הכתם לפניו ולא הצריכה ג"כ לגלע ולדמות וכ"כ הראב"ד ז"ל, וכתב עוד ז"ל דמדתנן במתני' כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ש"מ דמראות דמים הן הילכך אע"ג דב"ה מטהרין כיון דאמרי שהיא תולה אדום באדום יכולה לתלות כתמיה האדומין במימי תלתן ובמימי בשר צלי אם נתעסקה בהן.
<h2>דף כ:</h2>
האי דם חימוד הוא. פירשו בו דם חמוד הוא וטהור, והקשו על זה מדאמרי' בפ' בתרא דמכלתין (ס"ו א') תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים כלומר משום דמחמדא אלמא משמע דדם חמוד טמא הוא, אלא ודאי האי דקאמר דם חמוד לא לטהרו (אחר) [אמר] כן אלא כדי להראות חכמתו, ול"נ דאפשר דאי קים לן ודאי דדם חמוד הוא טהור והאי דצריכה לישב ז' נקיים משום דאגב חמוד מתעוררים דמיה ואף על פי שדם חמוד טהור אפשר שנמשך אף דם נדות עמו.
ילתא אתאי דמא לקמיה דרבא בר בר חנא. והאי דלא אחזיתיה לבעלה שהיה בקי בהן כדאמרינן לעיל (י"ט ב') רב נחמן אמר כדם הקזה, אפשר שלא היה בעיר, א"נ דילמא מיגניא באפיה, אבל ודאי יכול היה לראות כתמי אשתו מדתנן במסכת נגעים (פ"ב) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו רמ"א אף לא נגעי קרובו כל הנדרים אדם מתיר חוץ משל עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו, וכיון דלא מני בהדייהו שאינו רואה דמי אשתו אלמא יכול הוא לראות בהן וכן כתבו בתוספות. ומי מהימנא אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתיו ואבדתיו. וא"ת א"כ למה הוצרכה להראותה לחכם, י"ל משום כבודו וכדאמרי' לעיל דר' אלעזר לא הוה חזי דמא באתריה דרב יהודה.
<h2>דף כא.</h2>
ורבנן סברי לא אמרי' רוב חתיכות מד' מיני דמים הן. וא"ת ואכתי ליהוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי, י"ל משום דהעמד אשה על חזקתה. וכ"ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה הא אמר של שאר מיני דמים ד"ה טהורה. כך היא הגרסא עקר הנוסחאות וה"פ וכ"ת [כי] פליגי רבנן אירוקה וברייתא הכי קתני המפלת חתיכה אדומה ושחורה ירוקה ולבנה אין טומאתה משום פתיחת הקבר אלא משום דם הילכך אם יש עמהן דם טמאה, אדומה ושחורה הרי עצמן דם ובירוקה ולבנה בעינן שיהא עמהן דם, לא מצית אמרת הכי דבירוקה ולבנה לא צריכי למפלג רבנן דהאי ר' יהודה נמי מודה להו ואכתי קשיא למאי דאמר ר"י דשל שאר מיני דמים ד"ה טהורה, וכיון דאפי' כי דחיק לה רבי יוחנן לבריתא לא מתרצה ליה שבקי לה כפשטה דבין באדומה ושחורה בין בירוקה ולבנה פליגי דרבנן מטהרי בכולהו ור"י מטמא בכולהו והילכך קשיא לר' יוחנן בתרתי, אבל רש"י ז"ל אינו גורס כן.
אלא א"ר נחמן בר יצחק באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא וכו'. וא"ת אכתי ת"ק דמתניתין אמאי קאמר דאם לאו טהורה ודאי דהא ת"ק דהאי ברייתא ספיקא משוי ליה דהא קתני מביאה קרבן ואינו נאכל, י"ל דשאני מתני' שבדקה ולא מצאה דם, ול"נ דאפילו לא בדקה טהורה דהעמד אשה על חזקתה וברייתא היינו טעמא משום דאיכא ספק ספיקא לחומרא ספק ילדה ספק לא ילדה ואת"ל לא ילדה שמא זבה היא, והיינו דקתני בברייתא הרי זו ספק לידה ספק זיבה וקמ"ל דאע"ג דאיכא ספק ספיקא לחומרא אפ"ה אינו נאכל.
<h2>דף כא:</h2>
א"ר יוחנן משום רשב"י המפלת חתיכה קורע אם יש בה דם אגור טמאה. ללישנא קמא דר' יוחנן דאמר דבשל [ד'] מיני (ד') דמים ד"ה טמאה ושל שאר מיני דמים ד"ה טהורה מתוקמא הא דר"י בחתיכה ירוקה ולבנה דהיינו דאין עצמם דם וטמאה משום דם שבתוכה דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה, אבל ללישנא בתרא דר"י מתוקמא בכולהו חתיכות.
והא א"ר יוחנן משום רשב"י המפלת חתיכה וכו'. וא"ת ואדמקשי ליה מיניה לסייעיה ממתני' דקתני אם יש עמה דם אין בתוכה לא, י"ל דהוה מצי למדחיה דמש"ה תוכה לא לפי שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמאה אפי' בחתיכה, וא"ת אדמותיב ליה מדר"י לותביה מהנך מתניתא דלעיל דאם יש דם בתוכה ואם יש בתוכה מאדים, י"ל דמדר"י עדיף ליה לאותובי משום דרביה הוה, ול"נ אי הוה מותיב ליה מהנך מתניתא דלעיל ה"מ למדחייה דה"ט משום דכיון דבתוכה דם או מאדים מוכחא מילתא דחתיכה עצמה דם, אבל לר"י דמטהר היכא שיש בתוכה דם או מאדים ומטמא בדם אגור אלמא דמשום דם מטמא לה ולאו משום חתיכה דאדרבה טפי איכא למימר דחתיכה עצמה דם כשיש בתוכה מאדים מכשיש עמה דם אגור ומדלא מטמא לה אלא בדם אגור בלחוד אלמא משום דם מטמא לה ולא משום חתיכה.
[א]לא לאו דפלי פלויי איכא בינייהו. לאו דצריך להכי דהו"מ למימר אלא שפופרת איכא בינייהו דת"ק סבר בבשרה ולא בחתיכה וכ"ש בשפופרת ואתו רבנן למימר אין דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה עצמה טמאה ואפי' בשפופרת, אלא הא דאמרי' דפלי פלויי איכא בינייהו משום דקים ליה דבהא נמי פליגי לפום טעמייהו דכיון דר"א סבר דדם אגור הוא א"א לטהר אלא בדלא אפלאי וכיון דרבנן סברי דדם חתיכה גופיה הוא אפילו אפלאי נמי טהורה הילכך מפרש לה לכולה פלוגתייהו כ"כ הראשונים ז"ל, ואין זה נוח לי אלא להכי קאמר הכי לגלויי דר"א משום חציצה הוא דקא מטהר ולא משום שאין זה דם נדה ובהכי הוא דמשכח מאי דקאמר כתנאי, וה"ק אי טעמיה דת"ק מפני שאין זה דם נדה במאי פליגי רבנן עליה הא ת"ק נמי טהורי קא מטהר אלא ודאי ת"ק משום חציצה הוא דקא מטהר אע"ג דס"ל דדם נדה הוא ואפשר פלי פלויי טמאה לת"ק ותלמודא מסדר האי גוונא ואזיל.
אמר אביי אשפופרת כ"ע ל"פ דטהורה כ"פ בחתיכה מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. פרש"י ז"ל דבפלי פלויי בלחוד הוא דפליגי מר דהוא ר"א סבר דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון דאפילי וליכא חציצה טמאה וכי לא אפלי רחמנא מעטה מבבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והא דם חתיכה עצמה היא, והקשו עליו דא"ה לא דמי האי דרכה של אשה לאותו שאמרו למעלה בדר' יוחנן דהתם קאמרינן דכיון דדרכה אע"ג דלא אפלאי לא (תצא) [חיצא] דהיינו ארחיה, ואין זו קושיא אצלי כלל דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה בהא ובההיא דלעיל אין משמעו אלא שהיא רגילה לראות דם נדות בחתיכה אלא דהכא לא משתמשינן בהאי טעמא לומר אלא שהוא דם נדה ולעיל משתמשינן ביה טפי לומר דכיון דדרכה לראות לא דמי לשפופרת ולא תקשי הא דא"ר יוחנן, (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל נדחק בכאן.
<h2>דף כב.</h2>
או דילמא האי ממנו עד שתצא טומאתו בחוץ ואפילו בקיסם. הא דאיצטריך הכא קרא לומר שלא יטמא בפנים דאלמא אי לאו קרא הוה מטמא ואלו גבי אשה איצטריך בבשרה לומר שמטמאה בפנים דאלמא אי לאו קרא לא מטמאה, היינו טעמא משום דבאיש משנעקר סופו לצאת מיד הלכך אי לאו קרא הוה מטמא בפנים משא"כ באשה שהרי עומד הרבה בבית החיצון.
והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. פירוש חתימת פי האמה בבעל קרי לא כתיב אלא מזב גמר לה רב הונא דס"ל כר"ש דאמר בפרק אלו דברים בפסחים (ס"ז ב') דבעינן בזב חתימת פי האמה כר' נתן דאמר הכי מדכתיב ביה או החתים בשרו ומקשינן בעל קרי לזב, וא"ת א"ה מאי קא מקשה אלא מעתה אל יסתור בזיבה ולמה לא יסתור כשם שהזיבה סותרת אע"ג דבעינן בה נמי חתימת פי האמה, י"ל דזב ודאי אע"ג דנוגע הוי לענין שיעוריה מיהו לענין טומאה דיליה רואה הוי דהא נוגע בזוב אינו טמא אלא טומאת ערב ואילו רואה טמא שבעה אלא דאחמיר רחמנא עליה שלא יהא טמא טומאת שבעה עד שיראה זוב ויגע בו מגע חוץ דהו"ל רואה ונוגע, ומש"ה מקשינן אא"ב בעל קרי מטמא מבפנים הרי הוא דומה לזב מצד אחד שאף הוא יש לו טומאה בראיה שאינו מדין מגע ומש"ה סותר, אלא אי אמרת שאין טומאתו אלא טומאת מגע בלבד כשם שהנוגע בקרי אינו סותר בזיבה אף הרואה לא יסתור, ומפרקי' לפי שא"א לה בלא צחצוחי זיבה, וא"ת אכתי מאי הוי והלא הזוב אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, י"ל דאה"נ שאינו מטמא בפחות מכן אבל מ"מ כיון שאין כאן ז' ימים נקיים בלא זיבה דין הוא שיסתור, ומקשי' א"כ דזיבה קרית ליה תסתור כל ז', ומפרקי' דגזרת הכתוב הוא שאין בו כדי ראיה אינו סותר אלא יום א'.
<h2>דף כב:</h2>
ולפלוג נמי ר' יהודה בהא. הא דלא פרכי' הכי במתני' קמייתא בהמפלת כמין שערה וכמין קליפה משום דבמילי זוטרי כי הני ליכא פתיחת הקבר, וה"ט דלא אמרי' במין דגים וחגבים אם נמוחו טמאה משום דבריה נינהו בודאי ולא דם, ובחתיכה נמי לא אמרי' הכי משום דבשר גמור הוא ואינו נמוח.
הא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. האי דלא מפרקי' הכא ה"מ היכא דליכא מידי דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי לי' מדדמי לי' ילפינן כדמפרקי' בעלמא, משום דכי פרכי' דנגמר בריה מיצירה לאו דלא נגמר יצירה מיצירה אלא הכי פרכי' דנגמרינהו לתרווייהו ואיהו אהדר ליה דאין דנין בריה מיצירה לומר שאין זו ג"ש כלל, ומש"ה פרכי' מדתנא דבי ר' ישמעאל ולא מצי לשנויי ה"מ היכא דליכא דדמי ליה כדמתרצי' בעלמא.
ויברא גבי אדם מופנה גבי תנין לא מופנה. פרש"י ז"ל וכיון שאין מופנה מב' צדדין למדין ומשיבין והכא נמי יש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלהאי לישנא קמא לא צריך פירכא דכיון דלכ"ע מופנה מב' צדדין עדיף טפי ממופנה מצד א' מפשט פשיטא לן דיצירה מיצירה גמרי' דהו"ל מופנה מב' צדדין ולא אמרי' דויצר דאדם לגופה ויברא מופנה כי היכי דנגמרי בהמה ודגים כל חד מינייהו במופנה מצד א', דכיון דבין לר' ישמעאל בין לר"ע מופנה מב' צדדין עדיף ממופנה מצד אחד כל היכא דאפשר (למשרא) [למשדי] מופנה מב' צדדין לא (שרינן) [שדינן] ליה מופנה מצד א' בלחוד, הילכך ויברא לגופיה וייצר לאפנויי והו"ל בריה דאדם לגופיה וגבי תנין נמי לגופיה ואינה מופנה כל עיקר וכל ג"ש שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה, וליכא למימר נמי דנגמר בריאה דתנין מיצירה דאדם בדין מופנה מצד א' דאפנויי דויצר דאדם לאו להך ג"ש הוא אלא לג"ש דיצירה יצירה והו"ל כשאינו מופנה כל עיקר שאין למדין ממנה כלל, אבל ללישנא דרב אחא הוא דבעי והאי מאי פירכא משום דאפי' כי גמרינן יצירה מיצירה מצינן למגמר נמי בריאה מבריאה אעפ"י שאינה מופנה כל עיקר אלא שמשיבין ומ"ה בעי מאי פירכא, ורבנן דפליגי עליה דר"מ במתני' ג"ש לא גמירי ואמרי' בפ' כל היד (י"ט ב') דאין אדם דן ג"ש מעצמו.
<h2>דף כג.</h2>
משום דאיכא למפרך מה לאדם שכן מטמא מחיים. וא"ת וכיון דגמרי יצירה מיצירה ואתו בהמה חיה ועוף כי פרכי' גבי תנין מה לאדם שכן מטמא מחיים נימא בהמה תוכיח א"נ נגמר מויצר דבהמה למד מלמד, איכא למימר מה לשניהן שכן מטמא במגע ובמשא תאמר בדגים שאין מטמאין ואעפ"י שמקבלין טומאה טומאת עצמן אין להן.
למימרא דחיי. פרש"י ז"ל דהא(י) אחותה לא מיתסרא אלא בחייה, והקשה הרמב"ן ז"ל דא"כ יפה שאל ר' ירמיה ונימא דנ"מ לאתסורי באחותה ב' או ג' ימים, אלא ה"פ למימרא דחיי כלומר שאם א"א לחיות כלל הרי הוא כבן שמונה שהרי הוא כאבן לכל דבר ואין קדושין תופסין בו אלא ודאי ס"ל לר' ירמיה דחיי, והאמר רב יהודה אמר שמואל לא אמרה ר"מ שהוא ולד שיעלה על דעתו שהוא חי אלא הואיל ובמינו מתקיים הו"ל ולד לענין טומאה שהוא אינו מתקיים ומינו מתקיים.
<h2>דף כג:</h2>
הכל מודים גופו תייש ופניו אדם אדם גופו אדם ופניו תייש לאו כלום. כתב רש"י ז"ל דרב ירמיה משמיה דרב פליג אדשמואל ורבי יוחנן דמפרשי' לעיל טעמיה דר"מ משום יצירה יצירה או משום שעיניהן דומות לשל אדם דלדידהו אפילו תיש גמור במעי אשה ולד מעליא הוא, אבל רב ירמיה משמיה דרב לית ליה הנהו טעמי אלא ר"מ ורבנן בסברא בעלמא פליגי בשפניו אדם ונברא בעין א' כבהמה דס"ל לר"מ דמצורת אדם בעי' והא איכא, וה"ה דלר"מ במצח וגבין ועין ולסת וגבת הזקן סגי דהא ודאי ר"מ אליבא דרב כרבנן דלתנא דבריתא ס"ל דלתרוייהו אמרינן מצורת, ובסמוך אמרינן רבא אמר חסא המצח והגבין והעין וכו' עד שיהו כולן כמ"ד מצורת, אלא להכי נקט פניו אדם ועין א' כבהמה להודיעך כחן דרבנן דאפילו בהכי לא סגי להו דבעו כל צורת, ולפ"ז הא דדחי רב אחא בריה דרבא לעיל תבדק לרבנן כלומר דאפילו רבנן מודו בקריא וקפוף הואיל ויש להן לסתות כאדם, דחייה בעלמא היא אבל קושטא דמלתא דרבנן לא סגי להו בלסתות דהא חדא מצורות דפנים נינהו וצריך נמי כל שאר צורות דאדם או חדא מכולהו כמ"ד מצורת, ולי אפשר דנהי דבעו רבנן מצורת או כל צורת אפ"ה בקריא וקפוף מודו כיון שאין דרך בהמה וחיה ושאר עופות שיהו להן לסתות כלל ואלו יש להן לסתות כאדם, והא דאמרי ליה רבנן והא איפכא תניא לאו איפכא לגמרי דנהי דמתהפכא דרבי מאיר לרבנן לא מתהפכא סברייהו דרבנן לר"מ, [וא"ת לר"מ] אלא מעתה המפלת דמות תנין במקצת צורת אדם תהא אמו טמאה לידה, ואפשר דר"מ סמיך אטעמא דהואיל ועיניהן הולכות בפניהן כשל אדם דמש"ה בהני סגי להו לר"מ מצורת, והיינו דתנא נמי בברייתא נראין דברי ר"מ בבהמה וחיה דכיון דעיניהן הולכות לפניהן סגי ליה לר"מ במצורת ודברי חכמים נראין לדר"מ בשאר עופות דאפילו רבי מאיר מודה דבעי בהו כל צורת, ולפי שיטה זו הא דתניא לקמן המפלת דמות נחש אמו טמאה לידה ר' יהושע יחידאה היא ולית ליה דר"מ וכ"ש דרבנן דהא כולהו מודו דגופו ופניו תיש ולאו כלום, אבל ר"ת ז"ל פי' דלרב ירמי' גופיה אית ליה אליבא דר"מ יצירה יצירה ואי כוליה תיש אמו טמאה הואיל ובמינו מתקיים, ודאמרי' גופו אדם ופניו תיש ולאו כלום היינו משום שאין זה לא מין בהמה ולא מין אדם וס"ל לרב ירמיה בר אבא אמר רב דר"מ ורבנן בתרתי פליגי דר"מ מטמא בנברא כבהמה לגמרי ובמקצת צורה נמי ורבנן מטהרי בתרוייהו, ושמיעא ליה הכי מדאמר רבנן כל שאין בו מצורת אדם ולא קתני וחכ"א אמו טהורה א"נ וחכ"א אינו ולד ש"מ שמעוה לר"מ דמטמא נמי במקצת צורה ואמרי לי' לא כל צורה בעינן למעוטי צורת בהמה גמורה ולמעוטי נמי מקצת צורת אדם, והא דאמרי ליה רבנן והא איפכא תניא איפכא לגמרי הוא שר"מ אומר כל צורת כלומר או כולו בצורת אדם או כולו בצורת בהמה וחכ"א מצורת כלומר במקצת צורת אדם הוי ולד אבל כולו בהמה לאו ולד הוא, ודקתני מתני' כל שאין בו מצורת אדם היינו לאפוקי כולו בהמה, ומיהו מדלא קתני אמו טהורה סתם משמע ליה דבתרתי פליגי, ולפ"ז ר' יהושע דאמר דהמפלת דמות נחש אמו טמאה לידה כר"מ ס"ל.
אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה. פרש"י ז"ל דקסבר טרפה חיה והזקיקו לומר כן מדתניא בסמוך המפלת גוף אטום אמו טהורה ואי זהו גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות ואמרי' עלה וכמה כדי שינטל מן החי וימות ר' זכאי אומר עד הארכובה ר' ינאי אומר עד לנקובה ואמרי' רבי ינאי ורבי זכאי קא מפלגי בטרפה חיה, דאלמא משמע לכאורה דכל שנולד בטרפות למאן דמית ליה טרפה אינה חיה אמו טהורה, וקשה הדבר להעמיד דברי רבא דלא כהלכתא דהא קי"ל כמ"ד טריפה אינה חיה, ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל דאפילו למ"ד טריפה אינה חיה מי גרע מנפל או שיצא מחותך שאמו טמאה לידה, וכ"ת התם הוא שמתחלת בריתו היה ראוי לברית נשמה דילמא האי נמי מתחלה ראוי היה אלא שלאחר זמן נקב ושטו, ואין זו קושיא אצלי דרבא טמאה ודאי קאמר ולא משכחת לה למ"ד טרפה אינה חיה דהא אפשר דתחלת בריתו בכך ואינו ראוי לברית נשמה ולא דמי ליוצא מחותך שהדבר מוכיח שאין תחלת בריתו בכך, אבל הרמב"ן ז"ל פירש דהא דאמרינן לקמן קא מפלגי בטרפה חיה לאו למימרא דעיקר טעמא דברייתא דקתני אין אמו טמאה לידה משום דטרפה אינה חייה אלא תנא לסימנא בעלמא נקטיה דס"ל דכל שנברא אטום בלא חתוך אברים עד מקום שאלו ינטל מן החי ימות אינו בכלל ולד ולא שיהא זה נקרא טרפה אלא זה אינו ולד הואיל ונברא אטום, אבל נחלקו האמוראין כמה הוא כדי שינטל מן החי וימות ופירש רבי זכאי עד לארכובה משום דס"ל דטרפה אינה חיה ורבי ינאי אמר עד לנקובה אבל לארכובה לא דהא טרפה חיה ואילו תנא תני כדי שינטל מן החי וימות, ודקאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לדברי הכל קאמר, ומה שפרש"י ז"ל אטום חסר אינו במשמע אלא אטום כמשמעו שאין לו חתוך אברים ולא חלל שבהם אלא כמין גולם אטום ודמי' להא דתניא לקמן המפלת בריית ראש שאינו חתוך.
<h2>דף כד.</h2>
ואם איתא ליתני שמא מגוף אטום או ממי שפניו מוסמסין באת. וא"ת ומאי קושיא והא אילו בעי למיתני טובא הוה מצי למיתני שמא פניו תיש ומשני גבין וב' שדראות וכמין אפקותא דדקלא, ול"נ כל גוף אטום פניו טוחות דהוי כפניו מוסמסין והכי מקשי' אמאי איצטריך למתלי טהרה בגוף אטום דהיינו פניו טוחות הא בבציר מהכי טהור כל שפניו מוסמסין.
ושמואל סבר בריה בעלמא איתא. פירש"י אותו המין אסר לו, ואיכא למידק אם כן כי יצא לאויר העולם לשמואל לישתרי כקלוט בן פרה ונימא דאותו המין בלבד אסר לו אבל נולד מן הטהורה לישתרי, ואילו לקמן מתרצי' לשמואל יצא מי שיש לו שני גבין וב' שדראות דאע"ג דכלו לו חדשיו כי יצא לאויר העולם אסור, ואפשר דכי יצא לאויר העולם אינו מתקיים והו"ל נפל ואסור, ומיהו אכתי קשיא דא"כ הא דאותביה רב שימי בר חייא לרב מדר"ח בן אנטיגנוס כי היכי דקשיא לרב קשיא נמי לשמואל וכ"כ רש"י ז"ל אלא דמשום דרב שימי הוה שכיח קמיה דרב אקשי ליה, ולא משמע הכי דבפרק אלו מומין תני לה לדר"ח בן אנטיגנוס גבי מומי כהן אי זהו גבן כל שיש לו שני גבין וב' שדראות והוינן בה למימרא דחיי והאמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה ולא מדכרינן התם דשמואל כלל, לפיכך נראה דלכ"ע מינא בעלמא ליכא כי פליגי בבריה כלומר אם הוא מתקיים לאחר שנולד מן הטהורה דרב סבר שאינו מתקיים כלל הילכך על כרחין כי אגמריה רחמנא במעי בהמה דאילו בחוץ לא צריך קרא דנפל גמור הוא, ושמואל סבר דבריה בעלמא איתיה כלומר שהוא מתקיים אחר שנולד וכי אגמריה רחמנא (למשרי) לאחר שנולד דל"ת כקלוט בן פרה ולשתרי אבל במעי אמו דאפי' שליא שריא איהו נמי שרי, ודר"ח בן אנטיגנוס לרב בלחוד הוא דקשיא דס"ל דלא חיי ואילו ר"ח מני לה גבי מומין.
מאי יצא לאו יצא מכלל עוברין דאפילו במעי אמו אסורה. תמהני כיון דברייתא בין לרב בין לשמואל לא מתוקמא כפשטא אמאי מוכחא טפי כרב מכשמואל, ואפשר דכיון דסתמא קאמר יצא ולא מפרש מאי יצא משמע דלגמרי יצא ורב הא מודה בדשמואל אבל שמואל לא מודה בדרב.
<h2>דף כד:</h2>
המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לו כנפים. וא"ת ותיפוק לי' דגופו תייש ופניו אדם אדם דאלמא בתר צורת פנים שדינן ליה, י"ל דהתם ה"ט משום דודאי פניו אדם הילכך אע"פ שגופו תייש בתר פניו שדינן ליה אבל בדמות לילית סד"א אין כאן צורת אדם כלל אלא צורת לילית זו בין בגוף בין בפנים קמ"ל דלילית גופה ולד הוא אלא שיש לו כנפים.
<h2>דף כה.</h2>
אמר לפניו ר' ישמעאל ברבי יוסי כך אמר אבא מלא דם טמאה נדה מלא בשר טמאה לידה. פי' מש"ה הוה משמע ליה דאפילו לרבנן קאמר משום דהוה ס"ל דלא הוה שביק אבוה דרבנן ואמר כר' יהושע ורבי דחייה דשמא כר' יהושע אמר ודקאמר מלא בשר לאו דוקא אלא ה"ה למיהוי עכור ולא פירש מלא בשר אלא להוציא צלול אפילו לר' יהושע, ול"נ דהוה ס"ל לרבי ישמעאל בר"י דלר' יהושע אפילו מלא דם טמאה לידה דכיון דלדידיה בעור תליא מילתא אפי' מלא דם נמי שאין עושין עור כלל במעי אשה אלא לולד, ור' ס"ל דר"י הכי דריש דלאדם אין עושין אא"כ נוצר והיינו לצלול ועכור שהן התחלת יצירת אדם אבל דם לא נברא (אלא) בשביל אדם כלל ואפשר שעושין לו עור.
<h2>דף כו.</h2>
סנדל עד דנפיק רוביה. פרש"י ז"ל לפי שאין הראש פוטר בנפלים. וקשיא עליה דשמואל דאמר הכי הא איתותב במסכת בכורות, אלא איכא לפרושי דאפילו למ"ד הראש פוטר בנפלים ה"מ בולד שלם או אפילו במחותך שנגמרה צורתו אבל סנדל שלא נגמרה צורה לא חשיב רישיה למהוי ביה לידה.
<h2>דף כו:</h2>
השתא דאתית להכי הא נמי פלוגתא היא דקתני סיפא א"ר יהודה לא אמרו טפח אלא מן התנור ולכותל. וא"ת אכתי לימא סתמא אבן היוצא מן התנור טפח והוי משמע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, דהא קא חשיב בכה"ג טפח סוכה דנהי דלמר בדופן שלישית ולמר בדופן רביעית אפ"ה כיון דכלהו אית להו דופן קא חשיב ליה הכא נמי כלהו אית להו אבן היוצא מן התנור טפח מכאן או מכאן, וי"ל דלא דמי דהתם הכל מודים ששיעור דופן א' בלבד הוא טפח והשאר כהלכתן וליכא למיטעי במידי דפלוגתא אבל הכא אי הוה אמר סתמא אבן היוצא מן התנור טפח הוה משמע מכל צדדיו ואתיא כרבנן, ואי הוה פריש נמי היוצא מן התנור לכותל טפח הוה משמע הא בין התנור ולבית אינו טפח (כר"מ) [כר"י] ואיהו במלתא דפלוגתא לא איירי לא כמר ולא כמר ולא בעי לפרושי תרוייהו, וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן השתא דאתית להכי הא נמי פלוגתא היא היינו לומר דלפרכא דאבן היוצא מן התנור לא צריכין לההוא פירוקא אבל מ"מ קושטא דמילתא הכי איתא דלא קא חשיב אלא היכא דבציר מטפח לא חזי, דאי לא תקשי לן הא דתנן בפרק בתרא דכלים [פכ"ט] חוט מאזנים של חנוני ושל בעלי בתים טפח יד קרדום מלפניו טפח שירי הפרגול טפח ידי מקבת ושל מפתחי אבנים [טפח].
והאמר רב אין ולד מתעכב אחר חבירו כלום. איכא מ"ד דרב לית ליה הא דתניא בכתובות (ל"ט א') וביבמות (י"ב ב') ג' נשים משמשות במוך וחדא מינייהו מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל דאלמא אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וא"ה למה לא יתעכב הולד שנתעברה ממנו באחרונה כדי שתגמר צורתו אלא ודאי ס"ל לרב דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, הא ודאי ליתא דנהי דאית ליה לרב ההיא ברייתא, (ד)ס"ל דאינה חוזרת ומתעברת אא"כ נעשה אחד מהם סנדל וכיוצא בו וכל שהבן קיימא יוצא אין הנפל מתעכב אחריו כלום, ומיהו לכאורה משמע דלית ליה לרב הא דאמרינן לקמן מעשה ונשתהא ולד אחר חבירו ל"ג יום ולית ליה נמי מעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא אלא שהדבר תימה דיהודה וחזקיה בני חביבה דרב הוו ופקיע בהו ואי איהו אמר שלא כך היה מעשה מאן מסהיד עילוייהו, לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דרב ה"ק אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום שבזמן ששניהם נגמרים לחדש אחד אם לז' או לט' אין א' מהם מתעכב אחר חבירו כלום וכן כשאחד מהם בן קיימא והשני נפל אין הנפל מתעכב אחר בן קיימא כלום אבל כשהא' מהם נגמר לז' והשני לט' מודה רב שהולד משתהא אחר חבירו כדי שתגמר צורתו בזמנה והיינו מעשה דיהוד' וחזקיה, ומיהו [לית ליה] אפוכי שמעתא דלקמן עשרים וארבעה לולד דבחד ירחא לא (משרי הא) [משתהי] אלא ל"ג אית ליה, ותמהני דא"כ היכי מסקינן ממילתיה דרב דילדה בן קיימא ואח"כ הפילה שליא דאפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר ניחוש דילמא בן קיימא ראשון נגמרה צורתו לז' ונשתהה חבירו כדי שתגמר צורתו לט' ואח"כ הפילתו וזו היא שליא שהפילה, ועוד אי רב מיירי בשני בן קיימא שנגמרה צורתן בזמן א' מנ"ל דאית ליה שאין הנפל מתעכב אחר בן קיימא כלום, ונ"ל שכך ראוי לומר בתקון פי' זה דס"ל לרב שאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אא"כ מתעכב שם כדי שתגמר צורתו כעובדא דיהודה וחזקיה ולפיכך כששניהם בני קיימא ונגמרין כאחת אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום, ומימריה דרב הכי משמע דלישנא דולד אחר חבירו משמע דשניהם בני קיימא, ומיהו נ"מ דהיכא שהא' נפל שאינו ראוי לגמר צורה אינו מתעכב אחר בן קיימא כלום, ולפיכך כשילדה בן קיימא ואח"כ הפילה שליא אפי' מכאן עד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר לפי שאם בשעה שילדה בן קיימא לא היה השני ראוי לגמר צורה הרי לא היה מתעכב כלום, מאי אמרת דילמא טיפה אחת היתה ונחלקה לשנים וראשון נגמרה צורתו לז' ושני נתעכב כדי שתגמר צורתו לט' ואח"כ הפילתו, ליכא למיחש להכי שכל ולד שהגיע לז' ועדיין לא היה נפל אלא ראוי לגמר צורה אם הפילתו אח"כ ניכר היה בשליא וכל שאינו ניכר אין לחוש לולד אחר.
כל שליא אין תולין אותה אלא בבן קיימא. פירש"י ז"ל דלאו לאפוקי נפל אתא אלא לאפוקי כל שאינו ראוי לבריאת נשמה אפי' היו חדשיו כלים כגוף אטום וכיוצא בו, והאי דחזיה לרב יהודה בישות משום דשמעה מרב ולא אמרה ניהליה, והזקיקו לפרש כן כי היכי דלא ליפלוג אמאי דמסקי לעיל דבפירוש אמר רב דהפילה נפל ואח"כ הפילה שליא דכל ג' ימים תולין את השליא בולד, ומיהו לישנא דאין תולין אותה אלא בבן קיימא משמע דלמעוטי נפל אתא כדאמרינן לעיל כאן בנפלים כאן בבן קיימא, לפיכך נראה דהא דרב יוסף פליגא אדרב יהודה וכל תלמידי דרב נמי הכי אמרי דאין תולין את השליא בנפל אפי' ביום א' אא"כ יצאה עמו לפי שאין השליא פורשת מן הולד עד שיגמר והכי איתא בירושלמי בהדיא וכן כתוב בשאלתות דרב אחאי ז"ל, לכך תולין אותה בבן קיימא דאמרי' אגב חיותי' דולד בזעא לשליא ונפיק אבל נפל דלית ביה חיותא לא, ומש"ה חזייה שמואל לרב יהודה בישות דשמעיה דאמר משמי' דרב דכל שלשה תולין את השליא בנפל וכיון דשמעינהו לכולהו תלמידי דרב דאמרי אין תולין כלל אמר ודאי דרב יהודה טעי.
<h2>דף כז.</h2>
מאי טעמיה דר"ש. פרש"י ז"ל נהי נמי דנימוק מ"מ גופו של מת כאן הוה והו"ל כרקב וכנצל, והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ דס"ל דאפילו נמוק טמא הא דאר"ש בן לקיש לקמן שפיר שטרפו במימיו טהור אמאי ליהוי כרקב וכנצל, ועוד לר"מ נמי בבית החצון אמאי טהור ליהוי כרקב וכנצל, וכ"ת דר"מ נמי ס"ל דכל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה א"כ הא דתניא מלא תרווד רקב שנפל בתוכו עפר כל שהוא טמא מני דהא אפי' ר"מ מודה דטומאה שנתערב בה מין אחר בטלה, ועוד הקשו בתוספות מדאמרינן ואזדא ר"ש לטעמיה מדאמר א"א שלא ירבו ב' פרידי עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו ואמאי נהי דבשיעור מצומצם כגון מלא תרווד רקב איכא למימר הכי אכתי גבי שליא מ"ט דמאן לימא לן שיש בה שעור מצומצם ולא יותר והא סתמא קתני, אלא ה"פ מ"ט דר"ש והא אפשר שלא תהא בין כל השליא כזית בשר שאפילו אינו מכונס כא' הרי כל חצאי בשר שבה מצטרפין לכזית לטמא, ומפרקינן דקסבר ר"ש דכל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה כלומר שאפילו אין באותו מין אחר כדי לבטל את כל הטומאה אלא כדי לבטל מקצתה ולהעמידה על פחות מכשיעור בטלה שא"א שלא ירבו ב' פרידי עפר על פרידה א' של רקב, וה"נ אעפ"י שאין במה שנמוק שהוא טהור כדי לבטל כל השיעור אפ"ה כיון שיש בו כדי לבטל ולהעמידו על פחות מכשיעור בטלה, ור"מ לית ליה בטול כלל ולפיכך אינו מטהר אלא בבית החיצון שהוא נימוק לגמרי ואין בו דבר טמא כלל, ומה שאמרו לו לר"מ כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי הכי קאמרי ליה שאפי' בבית החיצון ראוי לחוש שמא יש בו כזית בשר שלא נימוק אלא משום בטול וכיון שכן אפילו בבית הפנימי ראוי שיתבטל, ואהדר להו אינו דומה נימוק פעם א' לנימוק ב' פעמים כלומר דבבית החיצון נימוק לגמרי ואין בו דבר שיטמא כלל אבל בבית הפנימי עדיין יש בו דבר ראוי לטמא ובטול אינו מועיל, ואקשי להו רבא לרבנן דבי רב דאדרבה איכא למימר שהמרובה יבטל את המועט, ומש[נ]ו דגבי שליא משום בטול ברוב נגעו בו כלומר שאין אנו צריכין לומר שדם ומים שבשליא רבין על מקצת השיעור המטמא שבה אלא על כולן היו רבין ומבטלין אותו ובהא פליגי דר"מ סבר שאין טומאה בטלה ברוב מלטמא באהל כיון דמ"מ הוי מאהיל על כולו ומיהו בבית החיצון טהור דהו"ל כאפר שרופין, ור"ש סבר דאפילו לא נימוק לגמרי אלא נשאר בו שיעור המטמא בטל ברוב.
<h2>דף כז:</h2>
מלא תרוד ועוד עפר בית הקברות טמא. פרש"י ז"ל רקב מת שנקבר בכסותו, ולא נהיר דהא אמרינן לעיל מה תחילתו ד"א נעשה לו גנגילון אלמא פשיטא מילתא וכ"ע מודו בה דבתחלתו ד"א נעשה לו גנגילון ואפי' יש בו שיעור הרבה מן הרקב דהא תניא אי זהו מת שאין לו רקב נקבר בכסותו אלמא אין לו רקב כלל ואפי' מלא סאה דאי לא ליתני שאין לו תרוד רקב, אלא ה"פ כגון שנקבר המת ערום ע"ג רצפה של אבנים ונפחתה מערה ונתערב עפרה ברקב דקסבר ת"ק דרוב מתים יש להן מלא תרוד רקב הילכך מסתמא יש כאן מלא תרוד רקב של מת ואותו ועוד הוא עפר בית הקברות ולפיכך טמא, ואילו לא היה אלא מלא תרוד מצומצם היינו אומרים על כרחנו שמת זה לא היה בו מלא תרוד דא"כ עפר בית הקברות להיכן הלך, ור"ש מטהר ואזיל לטעמיה דהיינו מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא.
מת שנתבלבלה צורתו מנ"ל דטהור. וא"ת ומאי קשיא ליה לר' יוחנן אדרבה דריש לקיש ניחא טפי דאמר כרבנן ואיהו דאמר כיחידאה כדאמרינן בסמוך ר' יוחנן דאמר כר"א כדתנן בפ"ב דאהלות ר"א אומר אפר שרופין שעורן ברובע קב וקתני סיפא וחכמים מטהרים, וליכא למימר דקסבר רבי יוחנן דבשעורא בלחוד פליג דהא מטהרין לגמרי דאי לא הו"ל למיתני וחכמים אומרים שעורן כך, וי"ל דקסבר רבי יוחנן דע"כ לא מטהרי רבנן אלא באפר ממש אבל בבלבול צורה מודו דטמא, ודאמר רב אשי לקמן ר' יוחנן דאמר כרבי אלעזר לאו למימרא דלית ליה דרבנן אלא דר"א ודאי מסייעא אבל דרבנן אפשר נמי דקיימי כוותיה דבבלבול צורה מודו ואפשר דפליגי עליה דהיינו אפר שרופין היינו בלבול צורה ומש"ה קאמר דר' יוחנן כר"א מיהא אמר, א"נ ה"ק מדר"א שמע לה רבי יוחנן דקסבר דע"כ ל"פ רבנן עליה אלא באפר אבל בבלבול צורה מודו ליה.
מעשה היה וטהרו לו פתחים. פי' דוקא כשהפתחים כלם סתומין או מגופין שבהן שנינו (אהלות פ"ז) המת בבית ולו פתחים הרבה כלן טמאין נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורים וכו', ותני עלה בתוס' המת בבית ולו פתחים הרבה כולן נעולין כולן טמאים פי' משום דסוף טומאה לצאת נפתח אחד מהן אעפ"י שלא חשב עליו טיהר את כולן כלומר מפני שהן נעולין, אבל בפתוחים כל פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני ואין לו הצלה כלל.
<h2>דף כח.</h2>
המפלת יד חתוכה ורגל חתוך אמו טמאה לידה. נ"ל דמאי דקאמר טמאה לידה דמשמע טמאה ודאי היינו לומר שאינה טהורה עד שתטבול אבל לא שיהו לה ז' ימי טומאה ודאין כזכר, דמההוא טעמא גופיה דאין נותנין לה ימי טוהר כ"ש שאין נותנין לה ימי טומאתה ודאי דאימר הרחיקה לידתה וכבר עברו, ומיירי נמי כגון שהיתה יודעת בעצמה שהיא עכשו ריקנית דאי לא אמאי טמאה ודאי שמא עדיין לא השלימה להפיל רוב אבריה, ופרש"י ז"ל חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, וא"ת ואמאי צריכינן להכי והרי שפיר אעפ"י שאין לו חתוך ידים אמו טמאה לידה, י"ל ל"ד דהתם אין לנו במה לתלות שהוא גוף אבל הכא אם הפילה יד אטומה הרי רגלים לדבר שכשם שהיד אטומה כך הגוף כולו אטום.
טומטום וזכר מבעיא. נ"ל דה"ק דכיון דבטומטום ואנדרוגינוס אשמעי' דיש לה ימי טהרה מיהא כזכר ולא אמרינן זכר ודאי (ולא) נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס כ"ש דבטומטום וזכר דיש לה ימי טהרה כזכר ולא הוה צריך למתניה כלל.
<h2>דף כט.</h2>
מתקיף לה רב זביד לר' יוסי דאמר רובו כתקנו מכלל דבמסורס רובו נמי לא פטר. וא"ת ומאי קושיא לימא ליה דר"י אכתקנו פליג דלא מפטר בראש עד שיצא רובו, י"ל א"כ הו"ל למימר ר"י אומר כתקנו משיצא רובו. רב יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים. לאו לאפוקי נפל ואפילו שלם דא"כ קם ליה שמואל כר"י וא(פ)ילו בפ' יש בכור לנחלה סלקא דשמואל בתיובתא ולא אתוקמא התם כתנאי, אלא ה"ק כשיצא ראשו כתקנו לחיים דהיינו כדרך שהחיים יוצאין שאינן מחותכין דפטר ראשו אבל שלא לחיים דהיינו מחותך לא פטר ראשו, (ואד"ר) [ודא"ר] פפא כתנאי אלישנא קמא דר"א ור"י קאי דפליגי במחותך.
מתני' המפלת ואין ידוע מהו תשב לזכר ולנקבה. תמהני פשיטא, ונ"ל דבמפלת יד חתוכה עסקי' וקמ"ל דמביאה קרבן ונאכל ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת והכי מוכחא סוגיין דלעיל, א"נ דאגב סיפא נקטה דהתם תשב לזכר ולנקבה ולנדה וקמ"ל דכל שלא הוחזקה עוברה לא אמרי' הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן. גמרא תנן אינו יודע אם ולד היה. בדין הוא דנרמו עלה הא דתניא בריש פרקין ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה מביאה קרבן ואינו נאכל דאלמא לא אמרינן הלך אחר רוב נשים, אלא כיון דמפרקא במאי דמפרקינן למתניתין בשלא הוחזקה עוברה מתניתין אלימא ליה לאקשויי.
<h2>דף כט:</h2>
האשה שיצאה מליאה ובאה ריקנית. כתב הרמב"ן ז"ל דהא דחיישינן בטועה זו שמא יולדת בזוב היא ה"מ כי אמרה ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ראיתי הא לא"ה לא מחזקינן לה כזבה כלל, דאלת"ה אין לך שוטה וחולה או חרשת ותנוקת שיהא להן שעת הכושר דהא כל הני לא ידעי אם ראו אם לאו, ועוד דבהדיא תניא בפרק בתרא (ס"ט א') בטועה ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי דאלמא דוקא בכה"ג הוא דשדינן עלה הני ספיקי הא לא"ה לא, אבל הרשב"א ז"ל כתב דל"ד דהתם ה"ט משום דבחזקת טהורה היא ומש"ה לא מחזקינן לה בטמאה עד דאמרה הכי וה"ט נמי דחולה ושוטה וחרשת, אבל הכא דודאי טמאה היא שהרי ילדה כיון דטועה היא כ"כ עד שאינה יודעת מתי הפילה מפשינן עלה כולהו ספיקי אע"ג דלא אמרה מידי, תדע דאם איתא דבעינן דאמרה ראיתי כיון דכולהו טבילות דיממא דשבוע שני ושלישי תלויין בהכי לא הוה שתיק תנא או גמרא לפרושי.
ומאי לא ידענא מאי תיובתיה אימר הרחיקה לידתה. וא"ת ולרבי יוסי ברבי חנינא דהוה מותיב מינה דאלמא ס"ל דברייתא לא חיישא להרחקת לידה א"כ היכי מתרצא ליה ברייתא והיכי משכח להו לצ"ה טבילות דב"ש והא ע"כ ב"ש חייש אפילו בשבוע שלישי שמא כבר עברו ימי טוהר וכ"ש בשבוע רביעי דאיכא למיחש שמא עברו, וטבילות דב"ה נמי משום יולדת והרחיקה לידתה שבעה או שבועים הם, ועוד שבוע חמישי דטהור תשמש ממ"נ אי לאו דחיישי' שמא הרחיקה לידתה דאי ילדה ולד מעליא אפילו בשבוע רביעי נמי טהורה היא דדם טוהר הוא וכ"ש בחמישי דטהורה, ואי לאו ולד מעליא הוא לספיקיה דר"י בר' חנינא תחלת שבוע רביעי הו"ל תחלת נדה ושבוע חמישי דטהור הוא מותרת, תירצו בתוספות דאגב חורפיה לא עיין בה ואה"נ דהוה לן למימר ולטעמיך ברייתא היכי מיתרצא ודכוותה איכא בתלמודא טובא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר, וזה תימה גדול שיטעה רבי יוסי ברבי חנינא בכיוצא בזה, ולפיכך אני אומר מתוך הדחק דכי מותיב ר' יוסי בר' חנינא ואמר לאו משום ד[לא] אזלי' בתר רובא מפשט פשיט ליה דטעמא דברייתא משום שמא הרחיקה לידתה ומההוא טעמא גופיה מוכח דלא אזלי' בתר רובא דאם איתא ה"נ נימא זיל בתר רוב נשים שאינן מרחיקות לידתן אלא סמוך שהן מרגישות בעצמן שהן ריקניות הפילו, ורבין אמר לא ידענא מאי תיובתא דהכא כיון שלא הרגישה בהפלתה אימר הרחיקה לידתה וליכא למיסמך ארובא כלל.
שבוע שני מטבילין אותה בלילותא אימא יולדת נקבה היא ביממא אימר יולדת זכר בזוב היא. דקדקו בתוספות שאין השבועין שוין בטבילת הלילות שהרי אם באת לפנינו בא' בשבת טבילה אחרונה של שבוע שני במוצאי שבת שהיא תחלת שבוע שלישי ואילו טבילה אחרונה דימים ביום שבת שהוא סוף שבוע שני, וה"ט דלא חיישי' בגמרא לפרושי הכי משום דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני וטבילות דזבה ביום בסוף שבוע שלה הילכך ממילא משמע.
<h2>דף ל.</h2>
כגון שבאת לפנינו בין השמשות. וא"ת ואמאי לא אוקמה בשבאת לפנינו בלילה דהא בהכי סגי ליה והוה ניחא טפי דתו לא הוה קשיא לן לקמן לסוף שבוע קמא ליטבלה ביממא דהא לא הוו ז' ספורים שהרי לא הפסיקה טהרה בתחילת היום ואין אותו היום שבאת לפנינו עולה לה לספירת נקיים, יש לומר דמעיקרא לפי שאין דרכה של אשה לבא בלילה הוה ס"ד דשלשה שבועין טהורין לאו דוקא אבל השתא דסוף סוף לא סגיא דלא מתוקמא בשבאת לפנינו בלילה שפיר ניחא לן לאוקמיה בין השמשות דג' שבועין טהורין משמע לן דכולן טהורין ובבין השמשות מיהא איכא ספיקא דטהרה אפי' ביום ראשון, וכתב רש"י ז"ל דה"ט דלא תנו ב"ה טבילה יתירתא משום דחדא בשבוע לא קא חשיב, פירוש לפירושו לפי שטבילה זו מסוף שבוע שעבר היא, ואע"ג דב"ש נמי לא חשיבי חדא בשבוע כדאיתא בסוף סוגיין ה"ט משום דאינהו מפשי בטבילות הילכך כיון דמצטרפא בטבילות בלילות דשבוע ראשון מנו לה אבל ב"ה לא מנו לה, והרב אב"ד תירץ דכיון דלא פסיקא דהא אי אתיא ביממא ליתא להא טבילה מש"ה לא חשבי לה ב"ה, וכה"ג מתרצינן בטועה בפ' בתרא, ומיהו ב"ש דמפשי מהדרי' לאוקומיה בין השמשות לאפושי עלה טבילותא יתירתא, אבל הראב"ד ז"ל תירץ דבבין השמשות דר' יהודה אפליגו ב"ש וב"ה ב"ש סברי כר' יהודה דספיקא הוא וב"ה סברי כר' יוסי דבין השמשות דר' יהודה יממא הוא הילכך ליתא לטבילותא יתירא.
איידי דתנא פלגא דשבוע מסיק ליה ואיידי דתנא שבוע טמא תנא נמי שבוע טהור. וא"ת וכיון דתנינן עשרה שבועין נפישי להו טבילות שהרי שבוע תשיעי דטמא הוא ג' ימים ראשונים שבו איכא לספוקינהו בסוף לידה ותחלת נדה ונמצאת צריכה טבילה שלשה ימים בשבוע עשירי, י"ל דימים שלאחר שמונים כיון דלא תננהו אלא אגב גררא לא חשיב טבילות שבהן.
חדא בשבוע לא קא מיירי. והשתא דמתרצינן הכי לא צריכינן לדחוקי דיולדת בזוב קא חשיב זבה גרידתא לא קחשיב דטבילות זבה נמי חדא בשבוע נינהו, והיינו דמקשינן יומא קמא דאתיא לקמן לטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא והשתא הוו להו תרי בשבוע, והקשו בתוס' למה לא הקשה דכל יומא ויומא דשבוע קמא לטבלה משום שומרת יום כנגד יום דבכל יומא איכא לספוקי שמא עכשיו עברו ימי לידתה ולא היה לה שמור עד עכשיו למאי דס"ל דימי לידתה שאין רואה בהן אין עולין לה לימי ספירת זיבתה, ותירץ הרמב"ן ז"ל דקסבר האי מקשה דימי לידה שאינה רואה בהן עולין הן לספירת זבה קטנה דדוקא לספירת זבה גדולה הוא דאין עולין משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמרי' לקמן בפ' בנות כותים מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן אף ימי לידתה כן, והא ליתא אלא בספירת זבה גדולה שא"א שיהיו בימי נדתה אבל בזבה קטנה כיון דאפשר כדמוכח בשלהי בא סימן עולה.
ש"מ תלת. וא"ת ולימא ש"מ ארבע דימי לידתה שאין רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה, י"ל דפלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפ' בנות כותים [ולרבא דאמר עולין אמר לך הא מני ר"א היא כדאמרי' נמי בפ' בנות כותים] באחריתי, ואביי דאמר אין עולין מוקי לה ככ"ע, הילכך לא פסיקא ליה ומ"ה לא אמר אלא הני תלת דפסיקי ליה. וש"מ טבילה בזמנה מצוה. פסק ר"ח ז"ל דטבילה בזמנה מצוה דכיון דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל הכי הו"ל ר"י בר' יהודה יחיד לגבייהו, אבל בתוס' פסקו כר"י בר יהודה דסוגיין בפ' כל כתבי כותיה דמוקמי ברייתא דקתני והיה שם כתוב על בשרו דאם נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי כלומר ומהדרינן עליה אפילו היכא דלית ליה גמי משום דאית להו דטבילה בזמנה מצוה, ולא דפליגי ר"י בר' יהודה עלייהו דב"ש וב"ה אלא את"ק פליג וס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה.
<h2>דף לא:</h2>
מתני' הכותיים מטמאין משכב התחתון כעליון. תמהני אמאי תנא האי דינא גבי כותיים הו"ל למתנייה גבי בועלי נדות והכא הו"ל למתני הכותיים מטמאין מפני שהן בועלי נדות, ונ"ל דקמ"ל דל"ת דהן עצמן מטמאין אלא אפי' משכב התחתון דק"ל בבועל נדה שאינו אלא כעליונו של זב אפילו הכי מטמאין הן אותו כשאר בועל נדה.
אין חייבין עליהן על ביאת מקדש. פרש"י ז"ל הלובש או המתכסה באותן הבגדים ונכנס למקדש פטור, ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כך ולמה לא פירש שהנוגע בכותי ונכנס למקדש, ואי משום דאמרי' בגמ' הכא בכותי שטבל ודרס ע"ג חבר ההיא משום דבעי לאוקומה בכעין בגדי ע"ה וכמו שאכתוב עלה דההיא בס"ד, ועוד שכיון שאין אותן הבגדים מטמאין אדם כדאיתא בגמ' הנכנס בהן למקדש למה יהא חייב ואיני יודע בשום מקום שהמכניס דבר שאינו אב הטומאה למקדש יהא חייב, וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' ביאת מקדש שאין לוקין עליו. מפני שטומאתן ספק. פי' מתני' כמ"ד כותיים גרי אמת הן ומש"ה קתני שטומאתן ספק אבל למ"ד גרי אריות הן לא שייך למתני הכי דאפי' ודאן לא מטמאי מדאורייתא.
גמ' ומאן תנא דחייש למיעוטא א"ר אחא בר רב הונא א"ר ששת ר"מ היא. וא"ת ואמאי דחקינן ומוקמינן לה כר"מ בלחוד דחייש למיעוט והא אפי' לר' יוסי נמי אית ליה בנות כותיים נדות מעריסתן כדאמרי' בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר לר' יוסי בצרי להו וא"ר נחמן בר יצחק כותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו כלומר גזרה בעלמא כדי שלא יטמעו בהם, י"ל כיון דתנא דמתני' קסבר כותיים גירי אמת הן כדכתיבנא במתני' ור"מ ס"ל הכי כדאיתא בב"ק ניחא לן לאוקומי כר"מ ולא למשקל תנאי מעלמא, וכיון דבעקר דינא דבנות כותיים נדות מעריסתן אפי' ר' יוסי מודה בה ליכא לאוכוחי מדאוקמנא מתני' כר"מ דלהוי הלכתא כותיה דניחוש למיעוטא.
<h2>דף לב.</h2>
הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא מעשה היה והטבילוה קודם לאמה. וליכא למימר דמשום מגע אמה הטבילוה לסוכה שמן של תרומה דא"ה מאי אתי לאשמועי' בהך אסהדתא והא חזי מאן גברי רברבי מסהדי, ועוד שאין דרכן של בני אדם להפריש תנוקת שהיא קטנה כ"כ מאמה, אלא לכך הטבילוה שלא תטמא מפני נגיעת עצמה את הנשים שהן מגפפות אותה ויחזרו ויטמאו הן תרומה שבא"י, אבל מפני מגע אמה בה ליכא למיחש שהרי היא ראשון ואינה מטמאה אדם.
לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה דתניא ולא יחללו וכו'. פי' האי קרא גבי אוכל קדש בשגגה כתיב וכיון דהתם חשבי ליה כאוכל לחייבו חומש ולא כמזיק שפטור מן החומש ש"מ בכלל אכילה היא, וכתבו בתוס' דכי אמרי דסך כשותה מדרבנן בעלמא אבל מדאורייתא לא תדע דאמרי' בפ' יוה"כ דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו בי"ה ואינו חושש ואי מדאורייתא הוא היכי שרי' איסור כרת למי שיש לו חטטין בראשו, אלא ודאי קרא דלא יחללו אסמכתא בעלמא היא וגופיה דקרא לדרשי אחריני מוקמינן לה התם בזבחים והיינו דאמרי (אבא) [אבע"א] מהכא ותבא כמים בקרבו (ואב"א) [ואם איתא] דקרא דולא יחללו להכי הוא דאתא בתר דאייתי' קרא היכי מייתי' דברי קבלה אלא משום דאסמכתא בעלמא הוא אסמכינן בתר הכי לדברי קבלה דמשתעי הכי טפי, והכי איתא בהדיא בירושלמי בפ"ב דמעשר שני דסיכה כשתיה אינה מן התורה, ולפיכך כתב ר"ת ז"ל דוקא שמן של תרומה אסרו בסיכה דאסמכוה אקרא אבל סיכה דשאר איסורין כגון חלב או ש[ו]מן (או) חזיר וכיוצא בו אין סיכתן אסורה כלל, וכיון דאסיקנא דסיכה זו אינה אסורה אלא מדרבנן ואפ"ה הטבילוה לזו כדי לסוכה ולא סכוה בטומאה איכא לאוכוחי דכי אסיקנא התם בפרק חרש (קי"ד א') דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אסור להאכילו בידים דאפילו באיסור דרבנן אמרינן הכי ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב שם דבאיסור דרבנן מאכילין בידים, ולי אפשר דכיון דסיכה כשתיה הסכין אותה הרי הן כמטמאין תרומה בידים ומשום איסור הסכין הטבילוה ולא משום איסור התינוק.
<h2>דף לב:</h2>
אה"נ אלא קרא למה לי למעוטי איש מאודם. ולפ"ז נ"ל דכי אמרינן לעיל אין לי אלא אשה תנוקת בת יום א' לנדתה מנין ת"ל ואשה קרא דכתיב גבי זבה קדרשינן. לנקבה כל שהיא נקבה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה. וא"ת ולר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא וא"ו דגבי זבה למה לי, וכ"ת לא דריש וא"ו א"כ דאין איש מטמא בדם ובאודם מנא ליה.
למעוטי אשה מלובן. וא"ת למה לי מיעוטא והרי ה' דמים טמאים באשה ותו לא כדאיתא בפ' כל היד, י"ל דאה"נ דמשום דם ולבעלה לא צריך מיעוטא אלא כי ממעטינן אשה מלובן מדין שכבת זרע ממעטינן לה שאינה טמאה כלל ואפי' טומאת ערב סד"א גלי רחמנא באיש וה"ה באשה קמ"ל.
פשיטא דהא קא דריס להו. פי' לאו דגופא דמילתא פשיטא היא דהא בת"כ מצריך רבוייא להכי דתניא התם אשר ישב עליו הזב אין לי אלא יושב ונוגע מנין לעשרה מושבות זה ע"ג זה ואפי' על אבן מסמא ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אלמא מדרשא נפקא, אלא משום דמילתא רגילא היא בתלמודא קאמרי פשיטא דלא הו"ל למתני אלא שמטמא מדרס.
עליונו של זב. פירשו בשם רבינו שמואל ז"ל דבר הנישא עליו כגון שהזב בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שנייה כרע הזב זהו עליונו ואין מטמאין אלא אוכלין ומשקין ואילו כרעו הן טמאין מדרס, והקשו עליו בתוס' דא"כ היינו הסטו של זב כדאמרי' בשבת פ' ר"ע (פ"ג ב') כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהסטו של זב ומאי דדמי ליה דהיינו ע"ז והיינו שהסיטו הזב והע"ז את אחרים, והסט נפקא לן בפ' יוצא דופן (מ"ג א') מכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים דאמרי' אי זהו מגעו שהוא ככלו הוי אומר זה הסיטו א"נ מדכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר אי זהו מגעו שהוא ככלו זה הסיטו, ואילו עליונו של זב נפקא לן הכא מוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, י"ל דכל הני צריכי דאי מוכל כלי חרש אשר יגע בו הזב הו"א עליונו כתחתונו לטמא אדם ולטמא בגדים קמ"ל האי קרא דוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, ואי מהכא ה"א כלי חרש שאינו מטמא מאוירו לא קמ"ל וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר, וקרא דוכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים איצטריך לדרשא דהסט ונגיעה כידיו מה ידיו מאבראי אף הסט ונגיעה מאבראי למעוטי קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור כדאיתא לקמן בפ' יוצא דופן, וא"ת (אפי') קרא דוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו למה לי דאי למעוטי שלא יהא עליונו של זב כתחתונו למה לי קרא אדרבא מנא תיתי שנחמיר בעליונו כתחתונו, לאו קושיא היא דהא כלה שמעתין מוכחא דאי לאו דמעטיה קרא מסתמא נושא ונשא כהדדי נינהו דהא טרחינן בכולה שמעתין למעוטי עליונו שלא יהא כתחתונו, אבל בתוס' פירשו דעליונו של זב היינו כגון בגד מקצתו נשוי עליו ומקצתו ע"ג קרקע דכיון שאין כלו נשוי עליו לא מקרי הסט כדאמרי' איזהו מגעו שהוא ככלו ומ"ה אצטריך האי קרא דוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו לעליונו של זב, ואחרים פירשו דעליונו של זב היינו כגון זב וטהור בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שנייה וכרעו הן והסיטו את הכלים דכיון שהזב לא הסיט לבדו אינו טמא משום הסט אבל משום עליונו של זב טמא.
מנ"ל דתניא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נשא יטמא נתקו הכתוב. זו היא גרסת רש"י ז"ל ודאקשינן מאיש אשר יגע במשכבו נפקא בדין הוא דהו"ל לאקשוי אדרבא התם מטמא בגדים דכתיב ביה (יטמא) [יכבס] בגדיו והכא ליכא כבוס אלא דלא חש תלמודא למידק בה כולי האי אלא למפרך ביה סתמא דכל טומאת מדרס מהתם נפקא, ודאמרי' נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה ה"פ דמדלא ערבינהו קרא ולכתוב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו ופלגינהו ביטמא ש"מ לנתק עליונו מטומאה חמורה לטומאה קלה אתא ולומר דהאי יטמא לאו באדם וכלים אלא באוכלין ומשקין, ומאי דכתיב והנושא אותם לאו (ה)[א]עליונו של זב קאי אלא לנושא משכבו ומושבו וכך נדרש בת"כ, וכתבו בתוס' שרש"י ז"ל עצמו הקשה בפי' זה היאך אפשר לומר דהאי קרא באוכלין ומשקין הנוגעין בעליונו של זב אתא דהא כתיב כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ואוכלין ומשקין טמאין לעולם שהרי אין להם טהרה במקוה, וי"ל דכיון דנתקו הכתוב דרשי' ליה לקרא דסמיך אמרכב דכתיב לעיל מיניה דכתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו וה"ק וכל המרכב אשר ירכב עליו יטמא וכן נמי כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דהיינו אוכלין ומשקין הנוגעין בעליונו והוא עצמו כלומר עליונו עצמו יטמא עד הערב, אבל בתוס' כתבו שיש לרש"י גרסא אחר' ופי' אחר בתשובה.
<h2>דף לג.</h2>
מתקיף לה רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה. פי' טעמא בעלמא הוא דקבעי [וליכא] למימר דסליק אדעתי' דהכי דינא דהא ליכא מאן דס"ל הכי כדאמרי' בפ' בתרא דמכלתין א"ר ששת א"ר ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה א"ל רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' אלמא ליכא מאן דס"ל הכי, אלא הכא רמי בר חמא טעמא הוא דקבעי אמאי לא כיון דקי"ל דמקצת היום ככולו, ואיכא דקשיא ליה אמאי לא נספריה דהא אמרי' בפסחים בפ' כיצד צולין (פ' ב') שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ופי' רש"י טעמא התם משום דלא סתרה ספירה למפרע ומכאן ולהבא בלחוד הוא דמטמא דמקצת היום ככולו, ואקשי' עלה אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיממא אידך פלגא סליק ליה שמור ופרקי' אב"א בשופעת אב"א כגון שראתה שני בין השמשות, אלמא לר' יוסי אמרו מקצת ככולו וע"כ ל"פ רבנן עלה דר' יוסי אלא דס"ל דסתרה אבל מ"מ מודו דטובלת במקצת היום ומותרת מן הדין לשמש אלמא אמרי' מקצת היום ככולו, ואיני יודע מה הוסיף מקשה זה על מאי דאתקיף רמי בר חמא ואמר דהא קי"ל מקצת היום ככלו כלומר דגבי זבה גופא קי"ל הכי, אבל מ"מ צריך לתרץ קושיתו של רמי בר חמא ואע"ג דמשמע דתלמודא לא חש לה לפרוקה, וליכא למימר דהכי מפרקא דכי אמרי' מקצת היום ככלו ה"מ בסוף מנין אבל בתחלת מנין לא דאדרבא טפי אית לן למימר דמקצת היום ככולו בתחלת מנין מק"ו דנדה דדכוותה דיינינן ק"ו בפ"ק דר"ה (י' א') גבי שנה דאמרי' התם אמר רבא ק"ו ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה כלומר שאינה יכולה לטבול במקצת יום שביעי עד הלילה ואעפ"כ סוף היום עולה לה בתחלתה דאי חזיא בפלגא דיומא בתחלת נדה אינה צריכה לספור אלא ששה והוא ואע"ג דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה, שנה שיום א' עולה לה בסופה אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה, וה"נ נימא זבה שמקצת היום עולה לה בסופה אינו דין שמקצת היום עולה לה בתחלתה כך הקשו הראשונים ז"ל, וניחא לי דה"ט דמילתא משום דלר' יוסי דאמר מכאן ולהבא מטמיא ס"ל שהכל הולך אחר תחלתו של יום אעפ"י שסותר סופו לתחלתו הילכך ליכא למימר דיום שפוסקת בו סופרת למנין שבעה דכיון דתחלת היום טמא הרי הוא כולו טמא שכיון שהוא הולך אחר תחלת היום לקולא כ"ש לחומרא, ורבנן דאמרי למפרע מטמיא ס"ל דמאי אולמיה תחלת היום מסוף היום כיון דסתרי אהדדי ומש"ה אמרי דלמפרע מטמאה, ולדידהו נמי ליכא למימר דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' דלרבנן כל היכא דאיכא ביום א' טומאה וטהרה אין הולכין אחר טהרה שבו, ונדה ה"נ דסוף היום עולה לה בתחילתה משום דליכא למימר ששני חצאין שבו סתרי אהדדי שכיון שבתחלת היום עדיין לא באת לכלל מנין אין תחלת היום שהוא טהור חולק כלל סופו שהוא טמא, ומיהו מקצת היום שעולה בספירה דזבה דוקא ביום אבל לילה אינו עולה לה לספירה כלל כדאמרי' בפ' בתרא דמכלתין (ע"ב א') ושוין בטבילת לילה שאינה טבילה ותנן נמי במס' מגילה (כ' א') שאינה טובלת עד הנץ החמה ואמרי' התם בגמ' דכל ספירה ביממא היא, וכיון שכן כי מפרקינן התם בפ' כיצד צולין א"נ ברואה בין השמשות לרווחא דמילתא אוקמה בהכי כי היכי דלא ליצריך לאוכוחי שאינה טובלת בלילה אבל ה"ה דהו"מ לאוקומה בשראתה בלילה.
בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו (שתספור) [שתסתור] בזיבה. לקמן בפרק יוצא דופן דקו עלה דהך בעיא טפי ואמרי' דאליבא דרבנן פשיטא דרואה וכי קמבעיא להו אליבא דר"ש אלא משום דרבא פרכיה ואמר לפום חורפא שבשתא לא אוריכו בה בגמ' למבעי אליבא דמאן, ופרש"י ז"ל דהכא בששמשה בזוב עסקינן, והזקיקו לומר כן שאילו שמשה קודם לכן ואח"כ ראתה ג' ימים ונעשית זבה גדולה ואחר ג' פלטה ש"ז אפי' תמצא לומר שהיא כרואה אינו סותר דלבתר שלשה מסרחא ולא מטמיא, והראב"ד ז"ל פירשה בששמשה ליום שביעי לטהרתה אחר שטבלה, ויש מי שהעמידה אליבא דרבנן דסברי דשש עונות שלמות בעינן כדאיתא בשבת בפרק ר"ע וזמנין דמשכחת לה דפלטה לד' עונות וחצי או לחמש עונות, ולדברי אלו נ"ל דרבא דאמר לפום חורפא שבשתא כמה תסתור וכו' לאו אההוא גונא דבעי לה רמי בר חמא קאי דבההוא גונא ליכא פרכא כלל דא"א לה שתסתור ז' דהא לא משכחת לה אלא בפולטת יום ראשון למנינא וליכא נמי למיפרך שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם דהא לא מפסקת כלל, ועל כרחייהו דהני רבא דאמר לפום חורפא שבשתא דכיון דבשמשה באיסור לא משכחת לה דסתרה בששמשה בהיתר נמי לא סתרה, וכיון שכן אין צריכין לידחק לאוקומה אליבא דרבנן בלחוד דהא משכחת לה בזבה קטנה, ורבא דאמר לפום חורפא שבשתא משום דלא משכחת לה בזבה גדולה בששמשה באיסור.
<h2>דף לג:</h2>
הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם. לאו דווקא אלא טומאת ז' כזיבה קאמר ואפילו טומאת לידה מפסקת אם אינה עולה כדאמר רבא לקמן בפרקין, ואת"ל דשמעתין דוקא בטומאת זיבה אתיא אליבא דאביי דס"ל הכי לקמן. אלמא מספיקא לא שרפינן תרומה. כלומר אספיקא כי הא אע"ג דאיכא ספיקי דלא שרפינן עלייהו תרומה הכא על כרחין שרפינן דהשתא על בגדי ע"ה שרפינן אנגיעתו לא כ"ש.
בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר ואזול בגדי חבר ונגעו בתרומה. פרש"י ז"ל דה"ה דהו"מ לפרוקה שטבל ועלה ונגע בתרומה אלא משום דבעי לאוקומה בכעין בגדי ע"ה דטומאה זו נמי מחמת נגיעת הבגדים בתרומה היא, ולפי גרסא זו משמע דעמי הארץ כזבין גמורים הם דהא בשלא טבל מטמא מדרס כזב גמור, וה"נ משמע בסמוך דאמרי' ונתזה צנורא על בגדיו ופרכינן ותיפוק לי משום צנורא דע"ה אלמא צנורא דע"ה מטמאה והיינו משום משקה הזב, וה"נ משמע בפ' חומר בקדש (כ"ג א') גבי כלים הנגמרים בטהרה, ואיכא למידק מדאמרי' בס"פ הניזקין גזרה שמא תסיטם אשתו נדה, ואמרינן נמי התם גבי חלה מניחה בכפישה וכשבא ע"ה ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש, דאלמא להסט דאשתו נדה הוא דחיישינן אבל הוא גופיה לא מטמא בהיסט, ובפרק השוחט (ל"ה א') נמי אמרי' מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה אשתו נדה עליהן דאלמא למדרס דידיה לא חיישינן, ובמס' טהרות נמי משמע בפ"ד דאינו מטמא בהסט ואינו מטמא משכב ומושב דתנן התם הגנבים שנכנסו לבית אינו טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלין ומשקין וכלי חרס הפתוחים אבל לא המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל ואם יש עמהן גוי או אשה הכל טמא, אלמא הוא עצמו אינו מטמא בהסט ולא עושה מושב, ומתני' נמי הכי מוכחא דתנן ומטמאין משכב התחתון כעליון ואי הוי ע"ה כזב גמור הרי הוא עושה משכב התחתון כתחתונו של זב, ותירץ ר"ת ז"ל דע"ה ודאי עשאום כזבים לשאר דברים אבל לא להסטות שא"כ אין לך מעביר חבית לחבירו ממקום למקום, וכן נמי לא עשאום כזבים למשכבות ומושבות ומדרסות לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל בצנורא יכולין הן להזהר, א"נ שלא עשו ע"ה כזב אלא שטמאוהו שמא נגע באשתו ובמדרסה שהן אבות הטומאה והוא נעשה ראשון והא דמטמינן צנורא דע"ה לא משום משקה הזב והזבה אלא דכיון שהחזיקו אותן בטמאין אף צנורא שלו נטמאת בשפתיו ומטמאה את הכלים דכלים מטמאין במשקין מדבריהם כדאיתא בפ"ק דשבת (י"ד ב'), אבל לא שיהו כזבין אפילו מדבריהם, ובגדיהם שהם מדרס לפרושים נמי משום חשש מדרס אשתו נדה הוא, והכא לא גרסינן בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דאי משום מדרסו אפילו לא טבל נמי לא מטמי להו דה"ל ראשון ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, אלא ה"ג בכותי שטבל ועלה ונגע בתרומה שאם לא טבל ונגע בה טמאתה, וה"נ מוכח בירושלמי במסכת חגיגה דגופו של עם הארץ אינו כזב ואין טומאת בגדיו אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה.
מאי טעמא לא תשני ליה בכותי ערום. (ה"נ) [הא] דמוקמי' לה בערום ולא מוקמינן לה בלבוש אלא שנגע ברגלו יחפה, לפי ששנינו בפרק בתרא דזבין הנוגע במשכב ומושב מטמא שנים ופוסל א' פירש מטמא א' ופוסל א' א' הנוגע וא' המסיט וא' הנושא וא' הנישא הילכך אילו היה לבוש אפי' נגע ברגלו יחפה היה מטמא את התרומה, אלא בכותי ערום קודם שנגע בבגדיו עסקינן.
וקדם אצל אשתו. הקשה הרשב"א ז"ל היאך האמינה דהא קי"ל החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד למה קדם אצל אשתו לישייליה לדידיה, ול"נ כיון דמדרבנן בעלמא הוא סמך עליה במסיחה לפי תומה דבפרק הגוזל (קי"ד ב') מוכח דבדרבנן אפי' גוי מהימן כל שהוא מסיח לפי תומו, והיינו דתניא בברייתא והוריקו פניו של כ"ג ולמה לי למתני הכי אלא לומר דמש"ה לא הכניסו בדברים לצדוקי עצמו שיהא מסל"ת לפי שחשש שמתוך שהוריקו פניו הרגיש בדבר, ולפיכך קדם אצל אשתו קודם שיבא אצלה בעלה וישוח לה את כל המאורע.
<h2>דף לד.</h2>
טומאת ע"ה ברגל כטהרה שויוה רבנן. דוקא בצדוקים שהם מזרע ישראל הוא דאמרינן דברגל טהורין אבל בכותיים לא, והיינו דשני לעיל ההיא דכותי בשטבל ולא שני ליה ברגל.
<h2>דף לד:</h2>
לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן לנקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה. זו היא גירסת הספרים אבל רש"י ז"ל לא גריס לנקבה בין גדולה בין קטנה משום דנקבה הא אצטריך לרבות מצורעת למעיינותיה ואתי מצורע זכר מינה דאי לא מעיינות מצורעת ומצורעת מנא להו, אבל בתוס' העמידו גירסת הספרים ואמרו דאפשר דמעיינות מצורע אתו מדרשא אחרינא, ותדע לך דהא ר"י בנו של ר' יוחנן ברוקה דריש נמי לזכר כל שהוא זכר לנקבה כל שהיא נקבה כדאיתא לעיל (ל"ב ב') ולדידיה מעיינות מצורע ומצורעת מנ"ל אלא ודאי אתיא ליה מדרשא אחרינא, לב"ש נמי אתיא להו מדרשא אחרינא.
ת"ש זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא במאי אילימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש אלא פשיטא בזב מצורע ומדאיצטריך לרבויי בראיה שניה ש"מ מקום זיבה לאו מעיין. כך היא הגי' בספרים ופרש"י ז"ל אלא פשיטא בזב מצורע ובראיה שנייה ואצטריך קרא כיון דאינו גורם טומאה לאחרים, וכ"ת והא אף בזב מצורע גורם טומאה דמשכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים ולטמא נמי בהיסט שאין מצורע עושה כן, י"ל דמדין משא למשא בלחוד קפריך וה"ק לאחרים גורם שיהיו מטמאין במשא לעצמו לא כ"ש שיטמא במשא, ודאמרינן מדאצטריך לרבויי בראייה ראשונה פרש"י ז"ל שאינו עיקר הגירסא אלא פירוש הוא בספרים וה"ק ומדאצטריך לרבויי בשנייה ש"מ דבראשונה לא מטמיא במשא דלאו מעיין הוא וזה דוחק, לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דה"ק אלא פשיטא בזב מצורע ואי בשניה מי גרע מזב גרידא אלא ודאי בראשונה ולטמויי במשא וש"מ תרתי ש"מ ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא, וש"מ דטעמא לאו משום דמעיין הוא כדרב יוסף דא"ה לא איצטריך קרא דממעיינות נפקא אלא אע"ג דלאו מעיין הוא רחמנא רבייה לראיה ראשונה של מצורע כראייה שנייה של זב גרידא, וליכא למימר דקרא לראייה שנייה אתא ואע"ג דלגופה לא איצטריך הא קמ"ל דדוקא בשניה אבל בראשונה לא מטמא דלאו מעיין הוא, דהא משמעותיה דקרא לרבויי טומאה משמע ולא למעוטי, ועוד דמי איכא ספיקא קמי שמיא במקום זיבה אי מעיין הוא אי לאו דאיצטריך קרא מגמר מיניה דלאו מעיין הוא, וכ"ת אכתי איכא למימר דלראיה שניה של זב מצורע אצטריך כיון דלא גרמא ליה טומאה שהרי מחמת נגעו היה טמא וכמ"ש רש"י ז"ל, איכא למימר דכיון דאי לאו מצורע הוא הוה אתיא בק"ו כי הוי מצורע ודאי לא גרע מזב גרידא, ועוד דאפשר דלזב מצורע נמי גורם טומאה בהיסט וכמו שכתבתי למעלה והיסט ומשא חד גונא הוא הילכך ודאי ליכא לאוקומי הכא אלא בראיה ראשונה של זב ומצורע, וכ"ת והיכי אפשר לאוקומי האי קרא בראיה ראשונה והא מהכא נפקא לן בכל דוכתא מנה הכתוב שתים וקרא טמא, לאו קושיא היא דהא אמרינן בפ' יוצא דופן (מ"ג ב') דלמאן דאית ליה מנה הכתוב שתים וקרא טמא לית ליה זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא ותנאי היא, ובמסקנא פשט אביי דמטמא במשא דהא אקשייה רחמנא למצורע לזב גמור ולא פשט במעיין כלום משום דלאו מרבוייא דקרא יתירא אתי דנימא למאי איצטריך ומ"מ מטמא הוא במשא.
<h2>דף לה.</h2>
וכיון דנפקא ליה מהתם אייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעיינותיו. פרש"י ז"ל דבשלמא אי הוה מפיק ליה להאי זכר לזב קטן ויליף מעיינות מצורע זכר ממצורעת נקבה איכא למבעי ראיה ראשונה מהו, ותמהני דאם איתא דלזכר איצטריך לרבות מצורע למעיינותיו ולאקושי מצורע לזב גמור היכי אמרי' לעיל וב"ה ליכתוב רחמנא בנקבה ולא בעי בזכר ואנא אמינא ומה נקבה שאינה טעונה פריעה ופרימה ואינה אסורה בתשמיש המטה רבי רחמנא למעיינותיה זכר לא כ"ש אם אינו ענין לזכר תנהו לנקבה, דהא לזכר גופיה איצטריך דאקשייה רחמנא למצורע לזב גמור וצ"ע.
ת"ש ר"א אומר אף בשלישי בודקין אותו מפני הקרבן מכלל דת"ק לטומאה קאמר. וא"ת ואמאי איצטריך למידק מסיפא לידוק ממלתיה דת"ק גופיה דאמר בשלישית אין בודקין אותו, וניחא לי דאי לאו מדר"א הוה מפרשינן דת"ק ה"ק ראיה ראשונה בודקין אותו מפני הקרבן שניה בודקין אותו מפני הטומאה אבל שלישית אין בודקין אותו לא לטומאה ולא לקרבן שאפילו ראה שניה ושלישית באונס טמא וחייב בקרבן, משום דכי מיעט רחמנא מבשרו ולא מחמת אונסו ה"מ עד ראיה שניה שלא הוחזק עדיין ברואה שלשה פעמים אבל כל שהוחזק רואה ג' פעמים שוב אינו צריך בדיקה, אבל אה"נ דת"ק לקרבן בעי בדיקה והיינו בדיקה דראיה ראשונה הכי הוה מפרשינן מלתיה דת"ק, אבל השתא דר"א דפליג עליה אמר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן משמע דת"ק לית לי' בדיקה לקרבן כלל דאי אית ליה למה ליה לאדכורי לר"א קרבן כלל דהא ת"ק לא מחמיר טפי בקרבן מבטומאה, ומפרקי' דטעמא דת"ק דאמר אף בשלישית אין בודקין לאו משום שהוחזק רואה וטמא אפי' ראה שניה באונס אלא בקרבן הוא שמחמיר ובשלישית דוקא משום דלא דריש אתין ולפיכך הזכיר ר"א מפני הקרבן.
<h2>דף לה:</h2>
תניא אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה שהיא טמאה. וא"ת מאי קאמרי ב"ה הא שפיר מהדרי להו ב"ש, י"ל דכיון דאתקש יולדת לנדה כדכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועיים כנדתה ואמר לקמן כימי נדתה כך ימי לידתה אית לן לאקושה בכל מאי דיכלינן הילכך מסתיא דמוקים ימי טהרה דילה בשטבלה בלבד, ועל דרך זה נ"ל דמאי דמהדרו בהו יולדת בזוב תוכיח הכי קאמרי' במאי דקא מהדריתו לא אם אמרתם בנדה שאפי' טבלה וראתה טמאה כלומר שאין חלוק בין טבלה ללא טבלה כלל והילכך א"א לאקושה לנדה אפי' היכא דלא טבלה, יולדת בזוב תוכיח שיש בה חלוק בין טבלה ללא טבלה ונהי דיולדת גרידא לא אקשה רחמנא ליולדת בזוב אפ"ה איכא לאוכוחי דטבלה ולא טבלה לאו כי הדדי נינהו ובנדה דתרי הני גווני טמאין בה כל חד מינייהו טמא מדיניה באפי נפשיה, ונהי דליכא לאוקושי יולדת לנדה שטבלה אפ"ה איכא לאוקושיה לנדה שלא טבלה דלאו כי הדדי נינהו, ואי לא מפרשינן הכי לא ניחא לי לישנא דתוכיח כלל.
ולוי אמר ב' מעיינות הן. הקשו בתוס' מדתניא בבכורות בפ' יש בכור (מ"ו ב') גיורת שיצאה פדחת ו(י)לדה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי ב' מעיינות הן אמאי אין לה ימי טהרה, ותירצו דאפי' ללוי דאמר ב' מעיינות הן לא טהרה תורת מעיין זה אלא ביולדת וזו כיון שאין לה דין לידה אף אותו מעיין טמא הוא ורואין את דמה אם מחמשה דמים הוא, ולא ניחא לי בהאי פירוקא דאפ"ה מאי קא מקשה אי ללוי דאמר ב' מעיינות אמאי מטמאה לח ויבש דהא מצי אמרינן דסברי ב"ה לא טהרה תורה מעיין זה אלא ביומי וטבילה, אלא י"ל דאין לה ימי טהרה לאו דוקא שאין לה ימי טהרה כלל אלא לומר שאם ראתה ביום ז' לזכר וביום שבועיים לנקבה טמאה נדה ומונה בתוך ימי טוהר ימי נדות, א"נ אי ההיא ברייתא קשיא ללוי אמר לך [לוי הא מני ב"ש היא].
<h2>דף לו:</h2>
[אמר רב נדה ליומא. פי' אפי' ראתה בימי זיבה] אפ"ה ליומי מיהת נדה הויא, וכתב ה"ר יונה ז"ל דמשום דקושי סותר יומו כש"ז דהכי מוכח לקמן בסוף פרקין להכי גזור ביה טומאת ערב לרב דלא לימרו שהוא עולה.
ור"י אמר המקשה אינה כלום. וא"ת לרב ור' יצחק אמאי לא חיישינן שמא תשפה והא חיישי' שמא יבקע הנוד וחיישינן נמי שמא ימות וכדתנן (גיטין כ"ח א') ה"ז גטיך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה, י"ל דהתם הוא שסופו למות וסופו של נוד להבקע אבל כאן אדרבה כל שמקרבת (לנדתה) [ללידתה] דרכה להקשות יותר.
חנניא בן אחי ר' יהושע אומר כל שחל קשויה להיות בשלישי שלה אפילו כל היום כולו בשופי אין זה יולדת בזוב. נראה מפרש"י ז"ל דה"ק כל שחל קשויה אף בתחלת שלישי כלומר שקשתה ב' ימים ובתחלת שלישי נמי קשתה אעפ"י ששפתה יום ג' ומיום (ג') [ד'] לתשלום מעל"ע אינה יולדת בזוב דחנניה בעי לילה ויום כלילי שבת ויומו כר' יהושע, ולא נהיר דלקמן אמרינן קשתה ג' ימים מתוך י"א ושפתה מעל"ע ה"ז יולדת בזוב ה"ד אילימא כדקתני (ליל) [ל"ל] שלשה בתרי קושי וחד שופי סגיא אלא לאו וכו' ואסיקנא לעולם כדקתני והא קמ"ל אע"ג דאתחיל קושי בשלישי אם שפתה מעל"ע טמאה לאפוקי מחנניה בן אחי ר' יהושע, ואם איתא דחנניה כר' יהושע ס"ל לימא לאפוקי מדר' יהושע, ועוד דלאפוקי מדר' יהושע בהדיא קתני לה אם שפתה מע"ל ר' יהושע אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו, לפיכך נראה דחנניה לא מעייל נפשיה בפלוגתא דר"א ור' יהושע כלל אלא דפליג עלייהו בהא דאינהו ס"ל שאע"פ שחל קשוי שלה ביום ג' כל ששפתה יום א' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ה"ז יולדת בזוב ואלו לחנניה כל שחל קשויה ליום ג' כיון שהוא גורם לזיבה גדולה שוב אינה יולדת בזוב ואעפ"י ששפתה אח"כ יום או יומים עד שתראה ג' ימים בשופי, ומש"ה אמרי' לקמן למתני' דקתני קשתה ג' ימים ושפתה מע"ל ה"ז יולדת בזוב מש"ה נקט ג' ימים לאפוקי מדחנניה בן אחי ר' יהושע דאילו לחנניה כל שחל קשויה בשלישי לא סגי לה בשופי יום א'.
לא ציית גדייה. וא"ת היכי ס"ד דרב אסי דא"ל רב דלשמתיה דהא רב מחמיר הוא טפי מדר' יצחק דאילו לר' יצחק בימי זיבה טהורה לגמרי ואילו לרב אסורה ליומיה ואי איהו בעי למעבד כרב לחומרא אמאי לישמתיה, י"ל (ל)[ד]רב כי הדר ביה לגבי שמואל הדר ביה ושמואל מחמיר טפי מרב ומשום דאיהו הוה עביד קולא כרב גדייה, וכ"כ הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף לז.</h2>
דבר המטמא סותר והאי נמי מטמא בימי נדה הוא. תמהני מאי קא מבעיא ליה לרבא ואמאי סליק אדעתיה דטעמא דזיבה שהיא סותרת להו מפני שהוא מטמא במקום [אחר] דלפום הכי נימא דקושי מפני שמטמא בימי נדה שיהא סותר, וניחא לי דה"ק ראי' אחת שהיא סותרת בזוב למה היא סותרת הרי ראיה א' של זיבה אינה צריכה ז' נקיים, אלא ודאי מש"ה סותרת לפי שכיון שראיה א' מצרכת ז' דהיינו בימי נדה ה"נ מצרכת ז' ואע"ג דבימי נדה אינה מצרכת שיהיו נקיים והכא סותר ובעיא נקיים היינו טעמא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה דנדה לא בעיא נקיים וזבה בעיא נקיים אבל מ"מ לפי שמטמאה במקום אחר היא סותרת אעפ"י שאינה מטמאה ז' כאן דהיינו בימי זיבה, וכיון דה"ט דסתירה קושי נמי סותר בזיבה דהא מטמא בימי נדה, או דילמא דראיית יום א' שהיא סותרת בזיבה לאו ה"ט לפי שהיא מטמאה במקום אחר אלא לפי שהיא גורמת כאן טומאת ז' כלומר שאעפ"י שראיה א' אינה מטמאה בפ"ע בזיבה מ"מ קובעת היא וגורמת טומאת ז' דהיינו ראיה שלישית של זוב ומש"ה סותרת ראיה א' בזיבה לפי שהיא גורמת כאן ולא מפני שמטמאה במקום אחר וקושי הרי אינו גורם כאן כלל וכיון שכן אינו סותר, וא"ל אביי אונס בזוב יוכיח שאינו גורם ואפ"ה סותר אלמא ראיה א' שהיא סותרת אינו מפני שהיא דבר הגורם אלא מפני שהיא דבר המטמא ואע"פ שאינה מטמאה בזב אפ"ה כיון שראיה א' מטמאה בימי נדה ומש"ה סותרת ראיה א' בזיבה בזוב נמי סותרת דזב וזבה כי הדדי נינהו, וכיון דע"כ טעמא דסתירה מפני שהיא דבר המטמא קושי נמי סותר בזיבה כנ"ל. ואסיקנא דאין קושי סותר בזיבה ואיכא מ"ד דאע"ג דאינו סותר אינו עולה דלא גרע מדם טוהר לרב דאמר מעין א' הוא דאע"פ דאינו סותר אינו עולה דנקיים מדם בעינן, והרמב"ם ז"ל כתב וכיון דאסיקנא דאינו סותר דדבר הגורם בעינן ה"ה שעולה ולא דמי לדם טוהר שאינו עולה דשאני התם שהדם טמא דביומי וטבילה תלא רחמנא וכדאיתא לעיל, וכיון שגורם טומאה דרך ראיה אעפ"י שאינו סותר אינו עולה דנקיים מראייה בעינן וה"ט דש"ז שאעפ"י שאינו גורם סותר יומו דכיון שמטמא דרך ראיה אינו עולה, אבל דם קושי כיון שהוא טהור לגמרי נקי מקרי דהו"ל כדם טוהר אליבא דלוי דאמר ב' מעיינות הן שעולה.
תניא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה. כלומר אפי' רואה בהן אינה סותרת לפי שאותו דם שהיא רואה בתוך ימי לידה אינו גורם טומאה, ומ"מ כיון שהוא טמא אותן ימים שהיא רואה בהן אינן עולין ואפילו לרבא וכדאמרי' לקמן מאי לאו נקיים מלידה לא נקיים מדם. אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה. פלוגתייהו דאביי ורבא בטומאת לידה בלחוד לפי שהיא כעין ראיה ומש"ה ס"ל לאביי דאינה עולה, אבל בטומאה אחרת כגון שנטמאה בשרץ או שהיתה מנוגעת מודה הוא דעולין הן לימי ספירה וכדתניא בסמוך מזובה ולא מנגעה, ורבא סבר דכיון שהן נקיים מדם עולין. אא"ב עולה היינו דלא מפסקא טומאה. כלומר אא"ב דימי לידה שאינה רואה בהן עולין, אף כשרואה בהן אעפ"י שאינן עולין לא הויא הפסקה דאותו דם אינו גורם טומאת ז' דלידה היא שגורמת ואפ"ה עולה, אא"א אינה עולה הא איכא הפסקה בטומאה ז' דס"ל לרבא דכל שטמא ז' כעין זיבה הויא הפסקה, וא"ת והיכי קאמר דלידה אינה סותרת ועולה דהא איהו אמר לקמן בפ' תינוקת (ס"ו א') דא"א לפתיחת הקבר בלא דם וכיון שכן תסתור דגורם זיבה הוא וכדאמרי' לקמן (ל"ח א') דהיכא שראתה שנים בלא קושי וילדה למ"ד דא"א לפתיחת הקבר בלא דם שהיא זבה גדולה וצריכא ז', י"ל דההיא דוקא לנפלים אבל בבן קיימא אינה גורמת זיבה דאין לך קושי גדול מפתיחת הקבר שהוא מחמת ולד בן קיימא והילכך אינו סותר.
<h2>דף לז:</h2>
מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן. כלומר לפי שא"א וכדאמרי' בסמוך, וטעמא דמלתא משום דלעולם אין האשה נעשית נדה אחר שהיא זבה גדולה ואפי' אחר י"א עד שתספור ז' נקיים וכל דם שתראה אינו אלא סותר מה שספרה הילכך לא משכחת להו ספירה בימי נדה, ודאמרי' הכא דאין ספירת ז' עולה בהן ובשלהי בא סימן אמרי' זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי זיבתה, התם הוא בזבה קטנה שאם ראתה עשירי ואחד עשר אם ראתה אח"כ בשנים עשר אע"פ שלא שמרה יומה נעשית תחלת נדה, דדוקא בזבה גדולה הוא דאמרי' דכל שלא ספרה אינו נעשית תחלת נדה אבל בזבה קטנה אעפ"י שלא שמרה יומה נעשית תחלת נדה, ומש"ה אמרי' דימי נדה שאינה רואה בהן עולין לה כלומר שאינה צריכה שמור אחר ז' לנדתה אלא אותו יום טהור שבתוך ימי נדתה עולין לה. ולענין פסק הלכה בפלוגתא דאביי ורבא קי"ל כרבא דאמר דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה וכן פסקו כל הגאונים ז"ל, אבל ר"ת ז"ל כתב כאביי דאמר דאין עולין משום דס"ל דהאי שמעתא היא למ"ד דיע"ל קג"ם, ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו שהיא לחי העומד מאליו שהיא במסכת עירובין וכן עיקר חדא דהא איתותב רבא התם דאלמא לית הלכתא כותיה, ועוד דימי לידה קאמרינן והיכי נקטי' בסימנא למ"ד, ועוד דלקמן בשלהי בא סימן אסיקנא בהדיא דימי לידה שאינה רואה בהן עולין, ואיכא למידק כיון דאיבעיא לן הכא ימי לידה שאינה רואה בהן ופליגי בה אביי ורבא מאי קא מבעיא לן תו התם בפ' בא סימן דבעי' ימי לידה שאינה רואה בהן מהו, ותו דרב כהנא פשיט התם דעולין ממתניתא והוא תימה אמאי לא אייתי רבא סייעתא מההיא ברייתא, ואביי נמי דאמר דאין עולין אמאי לא אייתי סייעתא למלתיה ממתני' דטועה דמוכחא בהדיא דימי לידה אין עולין, וי"ל דהא דאיבעיא להו ימי לידה שאינה רואה בהן מהו אמוראי בתראי הוא דבעו לה למפשט הלכתא כמאן והא דלא אייתי רבא ההיא ברייתא אפשר דלא שמיע ליה, ואביי דלא אייתי מתני' דטועה דעדיפא מינה אייתי דהא אייתי מתניתא דתני בהדיא דאין ימי לידה עולה לספירת ז' ואפ"ה דחייה רבא ואוקמה כר' אליעזר וההיא נמי לרבא ר"א היא.
<h2>דף לח.</h2>
קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. פי' דאי אמרי' דא"א לפתיחת הקבר בלא דם הויא לה זבה, ודוקא בנפלים ומשום דאין קושי לנפלים אבל בבן קיימא אפי' ת"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם [לא] הויא זבה דאין לך קושי גדול מזה וכמ"ש למעלה.
חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא מרביעי ואילך כדי שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת. פי' כדי שלא יבא שבת תוך שלשה ללידתן ומשום דיולדת כל ג' ימים הראשונים מחללין עליה את השבת, ואע"ג דהיכא דלא קלט הזרע לאלתר (לא) אתי שבת תוך ג' כיון דברוב הזרע נקלט לא חיישי להכי.
<h2>דף לח:</h2>
מתני' המקשה בתוך פ' של נקבה. פי' להכי נקט תוך פ' של נקבה ולא נקט תוך מ' לזכר לאשמועי' דבשחזרה ונתעברה נמי מיירי ולאשמועי' דבין לר"א בין לרבנן יש קושי לנפלים, ומש"ה איצטריך למנקט פ' דנקבה דאילו במ' דזכר לא אשכחת לה שנתעברה וילדה בקושי דולד תוך מ' לאו כלום הוא ואין בו דין לידה וקושי כלל, אבל אי הוה ס"ל דאין קושי לנפלים ומתני' דוקא בשנשתהה ולד אחר חברו לא ה"ל למנקט תוך פ' דאפילו תוך מ' נמי משכחת לה.
אמר להם ר"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון. פרש"י ז"ל דלאו למימרא דאית ליה לר"א דבימי נדה נדה (ד)בימי זבה טהורה דהא מטמא סתם קאמר ולגמרי משמע, אלא ה"ק להו מאי דמייתיתו סיעתא למילתייכו מדין ק"ו ליתא ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ומיהו טעמא דידי מחמת עצמה ולא מחמת ולד הוא, ומקשי עלה בגמ' ואימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה כלומר כי היכי דלתוקם ק"ו אית לן למימר דכי כתיב דמיה דמשמע מחמת עצמה ולא מחמת ולד דוקא בימי נדה אבל בימי זיבה טהורה, ופריק אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ועיקר טעמיה דר"א מהכא ואע"ג דאמר בהו זכנהו דמשמע דטעמא אחרינא אית ליה לר"א אלא דזכנהו בהא ליתא אלא עיקר טעמיה דר"א מהכא, ואחרים פירשו דר"א בימי נדה בלחוד מטמא ובימי זיבה מטהר כדין דיו ודאמרי' בגמ' ואימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה לאו פרכא היא אלא אסוקי מלתא דרבא דאמר בהא זכנהו ר"א לרבנן וגרסי הכי ורבנן אמר קרא תשב ישיבה א' לכולן.
<h2>דף לט.</h2>
גמ' חייא בר רב הונא אמ' שמואל לומר שאין אשה קובעת לה וסת (אלא) תוך ימי זיבתה. איכא מ"ד דשמואל פליג בהדי ריש לקיש ור' יוחנן דאינהו ס"ל דקובעת וסת בתוך ימי זיבתה וכדאיתא בסמוך וק"ל כוותייהו דהא ר' יוחנן לגבי שמואל הלכה כר"י וזהו דעת רבותינו בעלי התו' ז"ל, ואחרים פירשו דהא דשמואל לא פליגא אדריש לקיש ור"י וכי אמר שמואל הכא דאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה היינו בתוך ז' ימי זיבה וכדא"ר יוסף גבי מתני' דהיתה למודה להיות רואה יום ט"ו דלאו ט"ו לראיתה קאמר דהויא לה בתוך ימי זיבה, וכי קאמרי ר"ל ור' יוחנן דאשה קובעת וסת בימי זיבתה אליבא דרב פפא מיירי כגון דחזאי בריש ירחא ובתמניא בירחא והשתא חזאי בתמניא דירחא ובריש ירחא לא חזאי וכיון דעקריה [ל]ראיה דריש ירחא אמרי' דמעיקרא עיקר ראיתה בתמניא בירחא הואי והני דריש ירחא דמים יתירי הוא דאתוספו בה, ולרב הונא בריה דרב יהושע כגון דחזאי תרתי קמייתא בתמניא בירחא והשתא חזאי בריש ירחא ובתמניא בירחא דאמרינן דכיון דתרתי קמייתא חזנהו ממעין חתום השתא כי חזאי בריש ירחא דמים יתירי הוא דאתוספו בה ועיקר ראייה בתמניא בירחא הות ודומיא דמאי דמפרשי' לקמן בימי נדתה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מפרשי' נמי בימי זיבתה, אבל בימי זיבתה אפי' ר' יוחנן ור"ל מודו לשמואל דאין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה.
אבל ט"ו לראייתה דבימי זיבתה קאי (הא) [לא] קבעה. כתב הראב"ד ז"ל דנהי דאינה קובעת וסת בג' הפלגות מט"ו לט"ו אעפ"כ אילו ראתה בסדר הזה ז' פעמים קבעה לה וסת מכ"ט לכ"ט לפי שכל זמן שהיא רואה כסדר הזה האמצעיות לעולם בימי זיבה ורואין אותן כאילו אינן שכיון שאין דרכה של אשה לראות בימי זיבה אינן אלא מקרה ועראי הילכך וסת בהפלגה שבין ראשונה לשלישית ובין שלישית לחמישית ובין חמישית לשביעית, אבל הרמב"ן ז"ל חולק עליו ואומר שכיון שהורגלה אשה זאת לראות מט"ו לט"ו היאך נקבע לה וסת מכ"ט לכ"ט, אלא שכתב שכיון שהחמירו בנות ישראל על עצמן להיות כטועות ור' נמי אתקין להו הכי אין מונין לעולם ואין משגיחין על י"א ולא על ימי נדה והאשה קובעת וסת בכל זמן שתראה בין במקרבת ראיותיה בין במפלגת אותן, וצל"ע בזה דנהי שהחמירו על עצמן להיות כטועות ה"מ לחומרא אבל אם נאמר שתהא קובעת וסת לימים שאין הוסת נקבע בהם נפקא מינה חורבה לאשה שאין לה וסת שאסורה לשמש בלא בדיקה על דעת מי שסובר דאפי' לבעלה בעיא אעפ"י שאינה עסוקה בטהרות וכמ"ש בפ"ק בס"ד, ועוד כתב הראב"ד ז"ל שיש דרך אחרת בקביעות וסת במקרבת ראיותיה ואמר שלא אמר שמואל שאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה אלא בתוך י"א כדקתני מתני' אבל בימים הראוים לספירת י"א קובעת, הילכך אם ראתה בתוך י"א ויום א' בתחלת נדה אע"ג דלא מתחלת נדה עד דספרה ז' קובעת לה וסת דלענין וסת ימי נדה חשיבא שלא טהרו אלא י"א, והטעם משום דקים להו לרבנן דבז' ימי נדה היא מתמרקת מדמיה ולא הדרי עד י"ח יום וכי מתיא לי"ח יום בין שהן ראוין לנדה בין שהיא מספירת זבה ראויין הן לקביעות וסת אלו דבריו, ואני אומר שיש להחמיר ולהוסיף בה דברים שאעפ"י שראתה ג' ימים בתחלת ימי זיבה והתחילה לספור ז' נקיים שאם היתה רואה בהן קובעת וסת, דמתני' הכי דייקא דקתני אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה ולכאורה משמע דסיפא ארישא דכל אחד [עשר] בחזקת טהרה קיימא, וכיון דמפרשי' דכל י"א בחזקת טהרה היינו לענין שאינה קובעת בהן וסת משמע דסיפא קתני דה"מ בראיה ראשונה אבל אחר שנעשית זבה גדולה או קטנה קובעת וסת, והטעם לפי שכיון שאין הדמים מצויין בה בראיה ראשונה אינה קובעת וסת אבל לאחר מיכן הרי היא כראיה ראשונה של תחלת נדה שהיא קובעת, ואע"ג דאיכא אוקמתיה בסופא דאבל ימי הזב והזבה לא קאי ממש ארישא אפ"ה בהך אוקמתא דאפשר לקיומי דארישא ממש קאי מקימינן וכ"ש להחמיר, ומ"מ אין אשה קובעת וסת מזמן לזמן כגון מעשרים לעשרים או משלשים לשלושים עד דאיכא ד' ראיות שכיון שהיא קובעת וסת להפלגות אין הוסת נקבעת אלא בג' הפלגות, אבל לקובעת וסת לימים ידועים כגון תלתא זימני בחד שבא הרי היא קובעת וסת בג' ראיות.
מקבע לא קבעה מיחש מהו דתיחוש. פרש"י ז"ל אם היתה רגילה לראות מט"ו לט"ו דהוי בימי זיבה מהו דתיחוש ליום ט"ו ולא תשמש בו שמא תראה ואתא רב פפא למיפשט מדתנן וכו', והקשו בתו' והיכי מדמי להו רב פפא דהא לא דמו דכי אמרינן דחוששין לוסת הבא בימי זיבה היינו בוסת שהיה קבוע כבר בימי נידה דאף על גב דהשתא הדר ליה בימי זיבה חיישי' ליה אבל בוסת חדש שעדיין אינו קבוע לעולם אימא לך שאין חוששין בו כלל, ותירצו דסברא דתלמודא היא דליכא הפרשה בהכי דאי חיישי' לוסת קבוע כשהוא בא בימי זיבה אף בוסת הנקבע מתחלתו בימי זיבה חיישינן, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק בתרא (ס"ח א') אם יש לה וסת דיה שעתה וארואה בתוך י"א קאי ופרכי' התם לשמואל דאמר הכא דאינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה, אלמא דלשמואל כשם שאינה קובעת וסת בתחלה בימי זיבתה כך אינה חוששת אפילו לוסת הנקבע מתחלה בימי נדתה כל שהוא בא בימי זיבתה.
<h2>דף לט:</h2>
אלמא מריש ירחא מנינא. וא"ת ומנ"ל לרב פפא דמשום ראיה שלישית קרי לי' בימי נדתה ומוכח מינה דכדמעיקרא מנינן דילמא מפני שהראיות ראשונות שהן בימי נדתה ממש קרי ליה בימי נדתה, וי"ל דלישנא דקובעת וסת משמע דראיה שלישית שהוסת נקבע בה הויא בימי נדתה אלמא אמרינן דכדמעיקרא נקטה, ותמהני ואכתי היכי מוכח רב פפא דכדמעיקרא דמעיקרא כי אמרינן דלאו כדמעיקרא נקטא אלא כדלקמיה נקטה היינו לומר דכי הדרה נקטה הרי היא מפלגת כאותה הפלגה שהיתה רגילה בה בתחלה ומש"ה אמרינן דעשרין ותרין מעשרין ושבעה מנינן כדי שתהא מפלגת כ"כ כמו שהיתה ראויה להפליג, אבל הכא היכי שייך למימר דכדמעיקרא נקטה שהרי אפילו נאמר דכדלקמה נקטה הרי ראויה לראות בריש ירחא שכך היה דרכה לראות מחדש לחדש הילכך ראיה דחמשה דירחא בתוך ימי נדתה קיימא אפי' תימה דכלדקמה נקטה, וניחא לי דהכא במאי עסקינן כגון שהוחזקה לראות ג' פעמים או יותר מריש ירחא לריש ירחא ולא ראתה אלא ב' פעמים בחמשה לירחא ואילו אמרינן דכדלקמה נקטה הו"ל למימר שכיון שהוחזקה לראות בהפלגות של שלשים כשהיא חוזרת לראות בחמשה בירחא שתפליג ג"כ שלשים ולא תראה עד חמשה בירחא, ומדאמרינן דחמשה בירחא בתרא קאי בימי נדתה ש"מ דכמעיקרא נקטה ושלש' שלה בריש ירחא מנינן להו ולא מחמשה בירחא.
ולענין הלכה קי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דהא רבין וכל נחותי ימא אמרוה כותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל פסק כרב פפא, וכבר כתבנו למעלה שעכשו בזמן הזה קובעת וסת בין בימי נדה בין בימי זיבה.
<h2>דף מ.</h2>
ור"ש ההוא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה. וא"ת דרבנן מנ"ל דאם לא ילדה (אא"כ) [אלא כעין] שהזריעה אמו טמאה לידה דהא ודאי מודו בה, תירץ רש"י ז"ל דכיון דאינהו אמרי הבית טמא ולית להו נמוק הולד עד שלא יצא כדאיתא בפרק המפלת פשיטא דאמו טמאה לידה, ולא נהיר דנהי דלית להו במפלת שליא נמוק הולד היכא דחזי' ודאי דנמוק מנ"ל דאמו טמאה לידה, אלא י"ל דלרבנן תרתי ש"מ דאי לא אתא קרא אלא לאשמועי' דאין לה ימי טומאה וימי טהרה עד שתלד ממקום שמזרעת לימא קרא כי תבעל מאי כי תזריע לאשמועי' נמי דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה.
מ"ט גמר לידה מבכור. פי' דאי לאו ג"ש כיון דאיתרבי דופן לגבי אדם ה"א דגבי בהמה נמי חשיבא לידה ואע"ג דכתיב כי יולד לא ממעיט.
רבי יהודה אומר זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו שלשה מעוטין פרט לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, וא"ת ואמאי אמרי' הרי אלו מיעוטין נימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, י"ל דכי אמרי' הכי היינו היכא שאין המיעוטין ממעטים אלא דבר א' אבל היכא שכל מיעוט ומיעוט ממעט דבר א' לא, ויש כיוצא בזו בב"ק (מ"ד ב') שור שור שור ז' פעמים (להוציא) [להביא] שור האשה ושור היתומים ושור האפוטרופוסין וכו', אלא בירוש' במסכת הוריות (פ"א ה"א) אמרו דכי אמרי' דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דוקא בתרי מיעוטי אבל בג' לא, ומפורש בזבחים בפ' המזבח מקדש דבכולהו פסולים דמרבה ר"ש מדכתיב זאת תורת העולה מודה להו ר' יהודה לבר מהני תלת ומפרש התם טעמא דכולהו ומפרש בטעמא דיוצא שכן כשר בבמה דיוצא לא נפסל בבמה ושקבלו פסולין וזרקו את הדם מוקי לה בפסולין דחזו לעבודת צבור, וכיון דכן איכא למידק נימא נמי דנשחטה בלילה כשרה שכן כשר בבמת יחיד ובהא איכא למימר דפלוגתא היא התם ואתיא כמ"ד דשחיטת לילה פסולה בבמת יחיד, ומיהו ביצא דמה חוץ לקלעים קשיא אמאי לא מתכשר שכן כשר בבמה שהרי אין יוצא בבמה לא בבשר ולא בדם, ושקבלו פסולין נמי מאי דוחקייהו לאוקומה בפסולין דחזו לעבודת צבור ואמאי לא אוקומה בזרים שהרי זר גמור כשר בבמה, וי"ל דיצא דמה ונשחטה בלילה ליכא לאכשורינהו מטעמא דהואיל דא"כ מיעוטי מאי אהנו ומסתברא טפי לאוקומינהו בהני טפי מאחריני לפי שנפסלו בעיקר הכשרן דהיינו שחיטה ודם, והא דאוקי שקבלו פסולין בפסולין דחזו לעבודת צבור ולא אמר משום דכשרין בבמה ה"ט משום דבבמה עיקר הכשרו בכך דזר לגבי במה ככהן לגבי מזבח וליכא למילף דבר שנעשה שלא כדין מדבר שנעשה בעיקר הכשרות, ותמהני לרבי יהודה הא מצטריך ליה חד מיעוטא לאותן שלא היה פיסולן בקדש ולא פש ליה אלא תרי מיעוטי וצ"ע.
<h2>דף מא.</h2>
וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים. כתב רש"י ז"ל דל"ג ליה דכ"ש אי ס"ל דממעי אמן הן קדושים דאצטריך למעוטי, ואפשר לקיים הגירסא ולומר דאף על גב דקסבר ר"ש דבהוייתן הן קדושים כדאיתא בפ' דם (חטאת) [שחיטה] אפ"ה איצטריך קרא למעוטי דכיון דהקדשן ופיסולן אתו בבת א' לא הוי כקדם פסולן להקדשן.
<h2>דף מא:</h2>
מקור מקומו טמא. לאו למימרא דמקור בנגיעה דידיה מטמא דהא טומאת בית הסתרים הוא אלא גזרת הכתוב דכיון שטומאה נבראת שם מתחלה כל שנברא בו טמא הוא ומטמא נמי ביציאתו טומאת ערב במשהו כדם הנדה, וה"נ מוכח בפרק בתרא דמכילתין (ע"א א') דאמרי' דאשה שמתה ויצא ממנה דם דמטמא במשהו משום כתם משום דמקור מקומו טמא ולא מטמא ליה משום נגיעה דמת.
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאר"י משום רשב"י מנין שאין האשה טמאה וכו'. וא"ת מאי ואזדא לטעמיה דהא ר"י משום ר"ש אמרה ור"ל נמי מודה דלר"ש אשה טהורה, וי"ל דכיון דר"ש קרא קדריש משמע דאפילו רבנן מודו בהך דרשא.
פולטת תיפוק לי דהא שמשה. פי' לר"ש פרכי דבשלמא לרבנן מצינן למימר דמשמשת אינה טמאה אלא משום פולטת ויהיה גלי לן דכי כתיב ורחצו משום פליטתה ולא משום שמושה, אבל לר"ש ליכא למימר דהא משום תשמיש מטמאה אפילו בבית הסתרים ומשום פולטת אינה מטמאה עד שתצא טומאה לחוץ, ותמהני לרבנן מאי אהני להו יהיה דכיון דמיד ששמשה טמאה עד הערב ותו לא מאי נפקא לן מינה אי טומאתה משום משמשת או משום פולטת, וניחא לי דס"ד השתא דקראי הכי מדרשי ורחצו במים וטמאו עד הערב לפי שא"א לה שלא תפלוט ומסתמא ביומה תגמור פליטתה ושוב לא תפלוט ולפיכך טמאתה תורה עד הערב ולא נתנה דבריה לשיעורין, ויהיה גלי לן שאם הרגישה בעצמה אח"כ שפלטה ש"ז שמטמאה בפנים כבחוץ, ומפרקי' בשטבלה לשמושה כלומר שהיא טהורה משום תשמיש וקאמר שאם חוזרת ופולטת שהיא טמאה משום פולטת ודוקא בחוץ כבועלה אבל לא בפנים, ואקשינן תו למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי והאמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה א"א לה שלא תפלוט, והך קושיא לר"ש בלחוד היא דאלו לרבנן משכחת לה משמשת דסגי לה בטומאת ערב בשכבדה את ביתה יפה יפה וכדתנן בפ"ח דמקואות האשה ששמשה את ביתה וירדה לטבול ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה דאלמא כי כבדה את הבית תו ליכא למיחש לפליטה, אבל לר"ש לא מצינן למימר הכי דהיכי משכחת לה אם לא כבדה את הבית תיפוק ליה דטמאה משום משמשת ואילו כבדה את הבית יפה יפה שוב לא תפלוט והיכי משכחת לה שטבלה לשמושה ונטהרה ממנו ותפלוט אחר כן, ואוקימנא בשהטבילוה במטה שכל זמן שלא תתהפך לא תפלוט וטהורה משום תשמיש ואם נתהפכה אח"כ טמאה משום פולטת, וא"ת נהי דלר"ש לא סליק ליה פירוקא אלא בשהטבילוה במטה קרא דורחצו במים וטמאו עד הערב למה לן לאוקומי בשאינה מתהפכת נוקמה בשכבדה את הבית, וניחא לי דא"ה למה תלתה תורה טומאתה ביום ראשון בלבד דאין לתלות טומאתה תוך ג' ימים אלא עד שתטבול לאחר שתכבד את הבית בין בראשון בין בשני בין בשלישי וליכא פלוגתא בין ראשון לשני אלא בשהטבילוה במטה ואינה מתהפכת דבראשון טמאה משום תשמיש לרבנן למסקנא דשמעתא ומראשון ואילך כל זמן שלא תתהפך טהורה ומשתתהפך טמאה מדין פולטת.
<h2>דף מב.</h2>
(ה"א) [א"ה] חיישי' שמא נשתייר מבעי ליה. כלומר הילכך ע"כ רבא לאו בהכי איירי ומיהו דינא הכי איתיה דאפילו היכא דאזלא איהי בכרעא חיישי' שמא נשתייר, וראיה לדבר מההיא דתנן במס' מקואות האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה ומסתמא משמע שהלכה דהא קתני ירדה ואפ"ה אמרי' דלא עלתה לה טבילה אלמא חיישינן שמא נשתייר, וא"ת א"כ לשמועי' דעדיפא מינה דאפי' במהלכת כל ג' ימים אסורה שמא תפלוט, י"ל דרבא טומאת ודאי עדיפא ליה לאשמועינן דאילו מהלכת דמשום ספק הוא לא איצטריך ליה לאשמועינן דהא תנינן ליה במס' מקואות.
ומדמסקינן דלכ"ע פולטת רואה היא דקדק רבינו יצחק ז"ל דלדידן דכולהו נשי ספק זבות משוינן להו אשה ששמשה בלילי שבת וראתה בשבת ופסקה בטהרה אינה מונה משעה שפסקה עד שיעברו עליה ו' עונות שלמות אחר שמושה שהרי כל ג' ימים היא פולטת ש"ז ואין אותן הימים עולין לה דהא אסיקנא דרואה הויא וסותרת יומה ומיהו אם כבדה את הבית יפה יפה אינה חוששת לפליטה ומתחלת למנות משעה שפלטה, אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה שאין פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לא לבעלה, והביא ראיה מדאמרי' לעיל (ל"ז א') דדבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר הילכך פולטת כיון שאינה גורמת טומאה לבעלה אינה סותרת לו אלא לטהרות לפי שהיא גורמת להן, וזו הראיה אפשר לדחותה לפי שלא נתנה תורה דבריה לשיעורין וכיון שסותרת לטהרות סותרת נמי לבעלה דנקיים מכל טומאה בעינן, עוד הביא הרב ז"ל ראיה מדתניא (ס"ז ב') רש"א ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק כלומר שמא תראה ותסתור, ואם איתא דפולטת סותרת יומה אמאי לא אמרו שמא תפלוט שהוא דבר המצוי ביותר ואינו במשמע דכשהתירה תורה לשמש אחר טבילה לא התירה אלא ע"מ שלא תלך ושלא תתהפך ושיהא רשאי להביא עצמו לספק זה אם לא מחמת ספק ראיה ה"ז ודאי אינו במשמע, וכן נראה דעת הגאונים ז"ל שלא חששו לכתוב זה בחיבוריהם, אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהפולטת סותרת יומה לכל דבר.
כי קא מבעיא ליה אליבא דר"ש. תמהני כיון דמעיקרא אמרי' דאי שמיע ליה מתניתא לר"ש נוגעת הויא ואמרי' נמי דאי לא שמיע ליה מתניתא דמסתמא נוגעת הויא היכי אמרי' דלעולם שמיע ליה מתני' ואפ"ה מספקא ליה אי לר"ש רואה הויא ומהיכא תיתי דתהוי רואה, וניחא לי דה"ק כיון דת"ק משוי לה רואה לכל מילי שא"א שתטמא בפנים כבחוץ אלא מדין רואה ור"ש ל"פ עלייהו אלא במאי דאיכא למימר ביה דיה כבועלה משמע דבשארא מודה להו דרואה הויא, ומיהו השתא לא דייקינן כלל מנא תיתי ליה דתהוי רואה כיון דלא דריש יהיה משום דהשתא לא דייקינן בסברא כלל אלא במאי דמוכחא ברייתא, ומיהו קושטא דמילתא דאי לר"ש רואה הויא מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני יליף לה אלא דהשתא לא דייקי' בסברא ובטעמא דמילתא כלל, ואסיקנא דלר"ש רואה הויא לסתור ולטמויי במשהו ולית לן מאי דפשיט רב הונא לעיל בפ' המפלת (כ"ב א') דמדבעי בבעל קרי שעורא דחתימת פי האמה דנוגע הוי ולא סתר אלא משום דא"א לו בלא צחצוחי זיבה, דאי בבעל קרי גופיה נוגע הוי כ"ש דאית לן למימר בפולטת דלא מגופה חזיא דנוגעת הויא ולא סתרה דהא אין בפליטה דאשה צחצוחי דם כלל, אלא ס"ל דנהי דשמעי' ליה לר"ש דס"ל כר"נ דאמר דזב צריך כחתימת פי האמה ובעל קרי נמי צריך כך משום דאיתקש לזב כדאיתא בפ' אלו דברים (פסחים ס"ז ב') אפ"ה ס"ל דרואה הוו ושעורא בעלמא הוא דאצרכיה רחמנא וגבי אשה דליכא למימר בחתימה פי הרחם במשהו כראיה אחרת שבה ולא אמרי' בה דיה כבועלה משום דלא אפשר, א"נ דבמשהו דקאמרי' לאו דוקא אלא לאפוקי מכעדשה ומיהו בעי' שיעורא דידיה דהיינו כחתימת פי האמה.
ונעקר ממנה דם בירידה טמאה. פרש"י ז"ל שנעקר ויצא לבית החיצון וכן נראה משום דדומיא דנדה וזבה קתני מה התם בשיצא לבית החיצון ביולדת נמי בשיצא לבית החיצון, וא"ת א"כ היכי אקשי ליה ר' ירמיה לר' זירא אמאי טומאה בלועה היא דהא רבא אמר לקמן דאותו מקום של אשה דהיינו בית החיצון בית הסתרים הוי ומטמא במשא, י"ל דהך קושיא אליבא דאביי היא וכאלו אמר הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר נימא מילתיה דרב דלא כאביי ויש כיוצא בה בתלמוד הרבה דמקשי' בהדיא דלא כהלכתא, וראיה לדבר דלאביי איתמר מדא"ל ר' אבין עשאוה כנבלת עוף טהור ואלו מקום נבלת עוף טהור לרבא לאו בלוע הוא אלא בית הסתרים הוא וכדאיתא לקמן, ואי משום הא לא איריא דע"כ ל"פ אינהו אלא בתחלת מקום נבלת עוף טהור דהיינו בתחלת בית הבליעה אבל בפנים אפי' רבא מודה דבלוע הוא ובנבלת עוף טהור מטמאה בכל בית הבליעה ואפי' לפני ולפנים ומינה קא מייתי לה ר' אבין ראיה, ותמהני עוד דאם איתא דלאביי איתמר הול"ל עשאוהו כאותו מקום של אשה דהא לאביי בלוע הוי דתו לא הוי מצי לאקשויי מי דמי התם אין לה טומאה בחוץ, ואפשר דמשא ממשא בעי למגמר ולא משא מראיה, אבל הרמב"ן ז"ל פי' דלאו נעקר לבית החיצון קאמר אלא משהרגישה בעצמה שנעקר מן המקור אף על פי שהוא מבין השינים ולפנים טמאה, ובפנים כבחוץ דקתני ביולדת לאו דומיא דנדה וזבה אלא אינהו בבית החיצון דוקא ויולדת אפילו בבית הפנימי, והיינו דמקשי ליה רבי ירמיה טומאה בלועה היא משום דרבא לא אמר דהוי טומאת בית הסתרים אלא בית החיצון דהיינו מבין השינים ואילך אבל לפנים בלוע הוי, וכ"ת כי מוקמי להא דר' זירא בשיצא לחוץ מאי קשיא לן אלא יולדת אי בימי נידה נדה אי בימי זבה זבה נוקמה בשנעקר הדם ויצא לבית החיצון דמטמא התם במשא לרבא דאמר דטומאת בית הסתרים הוי, י"ל דניחא לן לפרוקה לברייתא אליבא דכ"ע כי היכי דלא תיקשי לן הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר, ולא ניחא לי בהאי פירושא דא"כ [ד]אפילו בבית הפנימי מיקרי עקירה לאביי דאמר דאפילו בבית החיצון בלוע הוי ואפ"ה מרבינן ליה מבבשרה אמאי לא מרבינן ליה נמי מיניה לאביי בית הפנימי דהא לדידיה כי הדדי נינהו, אלא ודאי כל שהוא בבית הפנימי לא מקרי נעקר כלל.
עשאוה כנבלת עוף טהור. וא"ת א"כ בכל הטומאות ג"כ נימא שיטמאו בבלוע כנבלת עוף טהור, י"ל דה"ק דגזרו חכמים על טומאה זו כיון שסופה לצאת לטמאה במקום בלוע ועשאוה כנבלת עוף טהור, שאילו לא מצאו טומאה בלועה מטמאה בדאורייתא לא היו (מטמאין) [גוזרין] בזו שתטמא.
<h2>דף מג.</h2>
כל ש"ז שאינו יורה כחץ לא מטמאה. כתב הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דבעינן שיהא יורה כחץ ממש דא"כ סריס חמה לא תטמא ביאתו ולא שכבת זרעו, אלא ה"ק דבעי' שיהא מרגיש בעקירתו וביציאתו כמו שהוא יורה כחץ אבל אעפ"י שלא נתקע כחץ לא איכפת לן דאנן או בעקירה או ביציאה קפדי' ולא בהנחה וסריס חמה מרגיש הוא ביציאתו, דהא אמרינן ביבמות (ס"ה א') איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ביורה כחץ ואם איתא דלא מרגיש הא קים ליה דאינו מרגיש אלא ודאי כדאמרן.
את"ל בתר עקירה אזלינן לחומרא. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי קאמר לה באת"ל ולא פשיטא להו מילתא דבתר עקירה אזלי' מדאמרינן לעיל ונעקר ממנה בירידה טמאה, בשלמא בעיא דרבא לא קשיא דאיהו לאו משום ספיקא דבתר עקירה בלחוד מספקא ליה אלא משום דשמואל כיון דאינו יורה כחץ בשעת טומאתו אבל הא דאמרי' גבי ירד וטבל את"ל בתר עקירה אזלינן קשיא, וקושיא זו אינה אלא על דרך פירושו ז"ל שפירש ונעקר ממנה דם בבית הפנימי אבל לפי פירש"י ז"ל שנעקר ויצא לבית החיצון לא קשיא כלל דכיון שמטמאה בפנים כבחוץ הרי הוא כאילו נגמרה יציאתו, ואף לפי פירושו ז"ל אינה קושיא אצלי דאיכא למימר דהתם דלאו מדין ראיה היא אלא מדין דם בלחוד אי טמא או לא אזלינן בתר עקירה אבל הכא דמדין ראיה הוא איכא למימר דעיקר ראיה ביציאה היא ולא בעקירה ולא דמיא לההיא דלעיל, ומיהו זבה שנעקרו מימי רגליה דמיא לההיא אלא דהתם לא מצי נקיט להו והכא מצי נקיט להו והא דקאמרי' את"ל סרכא נקט.
<h2>דף מג:</h2>
מזובו טמא מקצת זובו טמא למד על זב בעל ב' ראיות שמטמא משכב ומושב. מש"ה משמע ליה קרא בב' ראיות ולא משמע ליה בראיה א' משום דראיה ראשונה הוקשה לש"ז כדאיתא לעיל שא"א שתטמא משכב ומושב.
<h2>דף מד.</h2>
א"ר ששת הב"ע בכהן שיש לו ב' נשים וכ' קמ"ל בן יום א' אין עובר לא. פרש"י ז"ל דטעמא משום דאין זכייה לעובר וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בפרק אלמנה לכ"ג, ולא מחוור דא"ה מאי דוחקי' דרב ששת דאוקמי' בכהן שיש לו ב' נשים לוקמה בכהן שיש לו אשה אחת גרושה ויש לו תינוק בן יום א' ממנה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דכיון דאין זכייה לעובר אוכלין בשביל המשפחה וכדאיתא התם בפרק אלמנה, ועוד דרב ששת דמתרץ לה הכא אית ליה בפ' מי שמת דיש זכייה לעובר, ועוד דהתם אקשי' ליה לרב ששת ממתני' דהכא דקתני תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל ודוקא בן יום א' אבל עובר לא [ופירקה] כדמפרקינן [הכא] נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא תינוק בן יום א' אבל עובר לא משום דאיהו מיית ברישא, וא"כ אמאי לא מותבינן ליה מרישא דקתני ופוסל מן התרומה בן יום א' אבל עובר לא משום דאין זכייה לעובר, אלא הכא ה"ט דרב ששת דאוקמה בכהן שיש לו ב' נשים משום דאזיל לטעמיה דאית ליה יש זכייה לעובר והכא ה"ט דאינו פוסל משום דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ואי נקבה היא אין לה חלק בהם כיון שיש (בה) [בנים] משאינה גרושה וסמוך מעוטא דמפילות אמחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא, ור"י ס"ל דעובר נמי פסיל אע"ג דבעלמא לא חייש למיעוטא משום דלא חשיב מיעוטא דמפילות למסמכיה למחצה דנקבות.
מ"ט הוא מיית ברישא. אע"ג דה"ט למ"ד יש זכייה לעובר איתמר דלמ"ד אין זכייה לעובר לא צריכינן להאי טעמא אפ"ה קושטה הוא, והיינו דפרכינן נמי בפ"ק דערכין דאמרינן התם אשה היוצאת ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניוול והוינן בה למימרא דאיהי מתיא ברישא והא קי"ל דאיהו מיית ברישא ומפרקי' דהיינו דוקא במתה מחמת חולי דאגב דולד זוטר חיותיה עילא ביה טיפה דמלאך המות וחתיך להו לסימנין אבל נהרגה לא וה"ה במתה מחמת קושי לידה דאיהי מתיא ברישא, והיינו דאמרי' התם דאשה שיושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין לה ומוציאין הולד ממנה אלמא דביושבת על המשבר איהי מתה ברישא ומש"ה מחללין עליו את השבת, דאע"ג דאמרינן בשמעתין וההורגו חייב דמשמע אבל עובר לא משום דלאו נפש אדם קרינא ביה והיינו נמי דלא משלם אלא דמי ולדות בלבד, ובפ' ד' מיתות (נ"ז ב') נמי אמרינן דבני נח נצטוו על העוברין ומשמע דדוקא בני נח אבל ישראל לא, והתם בסנהדרין נמי אמרינן האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש דאלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפש, אפ"ה לענין חלול שבת שאני שהתורה אמרה עליו חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ועובר נמי ראוי לשמור אותן, וכדאמרינן נמי במסכת שבת תנוק בן יום א' מחללין עליו את השבת [א"ה עי' רמב"ן ורשב"א], א"נ דהתם ליכא אלא איסורא דרבנן דמחתך בבשר בעלמא הוא ובמקום ולד חי שרו רבנן.
<h2>דף מה.</h2>
כגון שבעל בתוך שלש ומצא דם בעל לאחר שלש ולא מצא דם וכו' הא אחר בא עליה. ותמהני אמאי לא אמר נמי דנ"מ לדם קמא אי דם נדה הוא או דם בתולים, ואפשר דהשתא לא נקטי' אתצודי הוא דלא מתצדי כי היכי דנקיטי ליה ללישנא בתרא דללישנא בתרא ס"ל שאין דם בתולים יוצא בתוך שלש כלל והשתא לא ס"ל הכי אלא שאין כל דם הבתולין יוצא בתוך ג', והאי דנקט שבעל בתוך ג' ומצא דם לפי שאם לא בעל כלל בתוך ג' או שבעל ולא מצא דם ודאי אחר בא עליה דבין בועל ובעל ליכא למימר שהות הוא דלא הויא להו אבל בבעל דוקא מתוך שבועל תדיר.
אלא נ"מ כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם בעל לאחר ג' ומצא דם. לא הוה צריך למנקט לאחר ג' ומצא דם דהא בעיין בדם קמא בלחוד היא אי הוי דם נדה או לא, אלא משום דלישנא קמא נקט בדוקא ולא מצא דם אמר בהאי לישנא דא"נ מצא דם לאחר ג' למיבעי בדם קמא אי הוי דם נדה או לא, ובתוס' פי' דמאי דאמרי' איתצודי הוא דלא מתצדי לאו בודאי אמרינן הכי אלא בספק והכי קא בעי מי אמרינן דמיזל אזלי ואתו ואין כאן דם נדה כלל אלא דם בתולים או"ד דקים לן ודאי דלא אזלי ואתו, ואי מתצדי בתוך ג' פשיטא לן דלא הדרי אלא דמספקא לן אי מתצדי בתוך ג' או לא, וכיון שכן כי בעל בתוך ג' ומצא דם ובעל לאחר שלש נמי על כרחין חד מינייהו דם נדה הוא.
בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו קנאה. אע"ג דאסיקנא בגמרא דלכשיגדיל יבעול ויתן גט משמע דמדרבנן בעלמא הוא אבל מדאורייתא נותן גט לכשיגדל קודם שיבעול שמעכשיו הוא קונה אותה לגמרי שהרי ביאתו ביאה לכל דבר ואעפ"י שאין לו דעת הא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד כדאיתא ביבמות (נ"ד א'), והיינו דתניא ברייתא בגמרא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול דמשמע דמדאורייתא בגט סגי לה אלא שחכמים (גדלו) [גרעו] כח ביאתו ועשאוה כמאמר.
<h2>דף מה:</h2>
אלא לעונשין. כלומר וכשהביא ב' שערות, ודקאמרי' לעונשין ה"ה דמצינן למימר לנדרים לענין שלא יהא צריך בדיקה אלא מפני שבכלל עונשין נדרים נקט לעונשין.
ורבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דאמרי תרוייהו תוך זמן כלאחר זמן. וא"ת אם כן היכי א"ר יוחנן לקמן הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין דמשמע דאחרים הוא דלוקין אבל הוא אינו לוקה, וי"ל דההיא בשלא הביא ב' שערות דאפ"ה כיון שיודע להפלות הקדשו הקדש ואחרים לוקין על ידו ומיהו איהו גופיה לא לקי לרבי יוחנן אלא בשהביא ב' שערות.
<h2>דף מו.</h2>
הא תוך זמן כלפני זמן תיובתא. וא"ת והיכי אסיקנא בתיובתא דהא לקמן בפרק בא סימן (מ"ח ב') איפליגו בה רבי יהודה ור"ש אי תוך זמן כלאחר זמן וכיון שכן תנאי היא, תירץ ר"ת ז"ל דהתם כ"ע ס"ל דתוך זמן כלפני זמן אלא דפליגי ביום אחרון של שנת י"ג דר"י סבר דתוך אותו יום כלאחר זמן הוא וגדול הוא ור"ש סבר דלא הוי גדול עד למחר שי"ג שנה ויום א' שלם בעינן, אבל רש"י ז"ל פירשה בתוך זמן ולפני זמן דהכא ולפי פירושו מאן דאסקה הכא בתיובתא לא שמיע ליה ההיא מתניתא, ודכותה איכא בתלמודא דמסקי' בתיובתא ומשכחי' תנאי דפליגי בההיא פלוגתא.
לא דכ"ע תוך זמן כלפני זמן. וא"ת והיכי דחי לה לאותובי למ"ד תוך זמן כלאחר זמן והא איהו מצי אמר דתנאי היא כי היכי דלא ליתותב, וי"ל דכיון דאשכחן ברייתא בהדיא דס"ל דתוך זמן כלפני זמן כיון דאיכא למימר דהנך תנאי הכי ס"ל לא משוינן בכדי פלוגתא בינייהו, ואע"ג דלעיל פ' בנות כותים (ל"ו א') אשכחן ברייתא בהדיא דלא כלוי דאמר ב' מעיינות הם ואפ"ה אמרי' דאמר לך אנא דאמרי כתנא דשוין אע"ג דההוא תנא אפשר דאית לה כרב וכדאיתא התם, התם הוא משום דפשטא דברייתא דתניא דשוין אתיא כלוי.
רבי יוסי אומר סימן. לאו למימרא דלהוו סימן לר"י בר יהודה מהשתא דנימא (דכל שעודן בו לאחר שהגדיל) דמעכשיו הוי גדול אלא לומר שכל שהגיע לכלל שנותיו אעפ"י שלא הביא סימנין אחרים משהגדיל הוי גדול בהני סימנין ומיהו דוקא בשעודן בו לאחר שהגדיל אבל נשרו בנתים אפי' ר"י מודה דלא הוי גדול אפילו לאחר שיגדיל, ולהכי פלגינהו תנא בתרי בבי וקתני בן ט' שנים ויום א' שהביא ב' שערות שומא כלומר דאפי' ר"י בר יהודה מודה בהו כיון שנשרו קודם שהגדיל אבל מבן תשע ועד בן י"ב שנה ויום אחד ועודן בו ס"ל לר"י בר' יהודה כל שהגדיל הוו סימן.
וכי קאמר רבא חזקה למיאון. וא"ת ולמיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי, י"ל דחזקה אהני לך לומר שאין ב"ד צריכין לטרוח ולבדוק אלא מסתמא אמרי' שהביאה סימנין ואין מיאונה כלום אלא שאין סומכין בכך לענין חליצה, א"נ דמהני לן חזקה לענין בדיקה דאחר הפרק דסמכינן בה אנשים משום חזקה וכדאיתא לקמן בפרק בא סימן (מ"ח ב').
א"ר דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו. כלומר ואינה יכולה למאן, וא"ת א"כ הא דאמרי בפ' מי שמת (קנ"ו א') בודקין לחליצה ולמיאונין היכי משכחת לה, תירץ הרב אלפסי ז"ל דנ"מ להגיעה לכלל שנותיה וקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן דהו"ל ספיקא דרבנן דלא אמרי כי גדלה גדלי קדושין בהדה, ומיהו אין צורך לכך דהא איתמר התם בפ' מי שמת דבודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה איתמר דאמר עד שירבה השחור על הלבן וקמ"ל דבודקין ומכי אתיא ב' שערות לא ממאנה וכדאיתא התם בהדיא ולאו דוקא בודקין אלא בדיקה זו היינו שערות לומר דמשהביאה אותן בין בבדיקה בין בחזקה אינה ממאנת, ולענין קטנה שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין משמע דאין מיאונה מיאון אעפ"י שלא בעל לאחר זמן, ואפשר שאף זו בכלל בודקין למיאונין לומר שאם הביאה סימנין אעפ"י שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה שוב אינה ממאנת ומטילין אותה לחומרין כדין הספקות.
א"ר הונא הקדיש ואכל לוקה. פי' לאו משום דאית ליה לרב הונא דלענין עונשין תוך זמן כלאחר זמן אלא הכא ה"ט משום דכתיב כי יפליא ולא יחל ודרשי' דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל אבל לשאר מילי מודה רב הונא דתוך זמן כלפני זמן, והיינו דלא מותבי' ליה לרב הונא מההיא דלעיל דאסיקנא דתוך זמן כלפני זמן אדרבה אמרינן מתיב רב הונא בר חייא לסיועיה לרב הונא כלומר דמותבי' למ"ד תוך זמן כלפני זמן, משום דמ"ד הכי לכל מילי קאמר ואפילו לענין שאינו לוקה על הקדשו ומסייע מינה לרב הונא. (חסר כאן עד סוף הפרק).
<h2>דף מח.</h2>
מתניתין רמ"א לא חולצת ולא מתיבמת. פי' ר"מ לטעמיה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא אילונית, ומיהו רבנן דאמרי או חולצת או מתיבמת מתיבמת לאו דוקא דלרבנן דלא חיישי למיעוטא אפילו קטנה נמי מתיבמת אלא איידי דקתני בדר"מ לא חולצת ולא מתיבמת קתני נמי בדרבנן או חולצת או מתיבמת.
גמ' אבל היכא דבדקן ולא אשכחן מודו ליה רבנן לר"מ דעליון קדים ואתי קמ"ל דא"א ודאי אתי ומנתר נתר. תמהני א"כ האי א"א בדרבנן הו"ל לתנא למתנייה והיכי שייך בדר"מ, ונ"ל דה"ק אעפ"י שא"א לרבנן וסד"א דכיון דלרבנן א"א אפילו לר"מ דאמר אפשר מיעוטא דמיעוטא הוא ואפי' ר"מ לא חייש ליה קמ"ל דלר"מ מיעוטא הוא הילכך לא חולצת ולא מתיבמת.
<h2>דף מח:</h2>
ת"ר כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים. כתב הרמב"ן ז"ל דאפשר דלת"ק נשים נאמנות בין להקל בין להחמיר בין לפני הפרק בין בתוכו בין לאחריו משום דלאו עדות הוא אלא גלויי מלתא בעלמא הוא ובכה"ג אפי' נשים נאמנות וכדאמרי' בפ' החולץ (ל"ט ב') ואשתמודענוהי להדין פלניא דאחוה דמתנא דמן (אחוהי) [אבוהי] דאפי' עפ"י קרוב ואפילו עפ"י אשה כתבינן הכי משום דגלויי מלתא בעלמא הוא, ועוד הוסיף הרב אלפסי ז"ל שם בטעמו של דבר משום דלאו אמלתא דאיסורא ולא אממונא קמסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין הוא גבר פלן והא נמי לההיא דמיא ועדיפי מינא משום דמלתא קמן הוא לגלוייה הילכך נשים נאמנות בין להקל בין להחמיר, והלכה כת"ק לפי שהוא סתם ברייתא ור' יהודה ור"ש יחידאה נינהו ועוד דכיון שהיה רבי אליעזר מוסר לאשתו ורבי ישמעאל מוסר לאמו מעשה רב כ"כ הרמב"ן ז"ל, ואיני יודע היאך יש כאן מקום שיהו נאמנות להקל דהא אפי' אם יש עדים כשרים שהביאה סימנין לפני הפרק ליכא למימר דלאחר הפרק שומא נינהו ותמאן דהא קי"ל כרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין וחוששין שמא נשרו, וכן נמי א"א לומר שאם העיד שהביאה סימנין בתוך הפרק שחולצת דהא קי"ל תוך זמן כלפני זמן, ואיני מוצא מקום אליבא דהלכתא שיהא אפשר לומר שיהו נאמנות להקל אא"כ התחילו אותן לבדוק באותה שעה שהתחילו ליכנס בזמן גדלות ולא פרשו מהן כלל אי זה זמן שנאמר שיהו נאמנות שבאותו זמן לא הביאו סימנין, ואין זה במשמע לשון הברייתא, לפיכך נראה כדברי הרב אלפסי ז"ל שפי' בהלכות בפרק בית שמאי דה"ט דת"ק משום דלפני הפרק בדקן נשים דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ולחומרא, ותוך הפרק משום דסבר לה כר"ש דתוך הפרק כלפני הפרק, ולאחר הפרק משום חזקא דרבא.
ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין הנשים בודקות אותן. ותמהני תוך הפרק למה אין הנשים בודקות אותה להחמיר שאם אמרו הביאה ב' שערות שלא תהא ממאנת ואם אמרו שלא הביאה שלא תהא חולצת, דודאי כי א"ר יהודה דלפני הפרק נשים בודקות אותן להחמיר הוא דקאמר ולא להקל ובכה"ג אפי' תוך הפרק ראוי שיהו נאמנות, ואמאי תנא בודקות בלפני הפרק ואין בודקות בתוך הפרק, ואפשר דלמ"ד תוך הפרק כלאחר הפרק כל זמן שלא נבדקה בתוך הפרק נותנין עליה חומרי גדולה וקטנה ומ"ה קתני דאין הנשים בודקות אותן דכיון שאין נאמנות אלא להחמיר אין בדיקתן מעלה ולא מוריד דכי לא נבדקה נמי מטילין אותה לחומרא, משא"כ לפני הפרק שאילו לא נבדקה כשהביאה סימנין לאחר הפרק מחזיקין אותה בגדולה ואין חוששין שמא קודם זמן הביא אותן ושומא הן כדמוכח בפ' מי שמת בעובדא דבני ברק באותו תינוק שבאו ושאלו מהו לבודקו, וכשבדקו אותה לפני הפרק אי משתכחי לאחר הפרק חוששין להחמיר דשומא נינהו, ועד"ז הוא דקתני ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן אי אתוך הפרק קאי לאו למימרא דמסתמא ממאנת דליתא וכדכתיבנא, אלא ה"ק שאם באו עדים ואמרו שלא הביאה סימנין נאמנת היא להחמיר לומר הביאה אותן ונשרו לענין שלא תמאן וכן נמי אם יש עדים שהביאה סימנין נאמנת היא לומר שקודם הפרק הביאה אותן לענין שלא תחלוץ דשומא נינהו, אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן דהא נותנין עליה חומרי גדולה ולא גדולה היא שתחלוץ לפי שנותנין עליה חומרי קטנה, ומיהו כי אמרי' דאין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן היינו דוקא בשבעל לאחר הפרק דספיקא דאורייתא היא אבל היכא שלא בעל נאמנת דספיקא דרבנן היא והמנינהו רבנן בדרבנן כדאיתא בפ"ק דפסחים (ד' ב').
בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. וא"ת וכיון דס"ד השתא דחזקה דרבא מהניא אפילו לחליצה אלמא כודאי משוינן לה וכיון שכן היכי ניחא לן בדיקה דלפני הפרק משום דאי משכחי לאחר הפרק שומא נינהו אדרבה כיון דאית לן חזקה דרבא אית לן למימר דודאי אחר הפרק הביאה סימנין אחרים ונשרו, וי"ל דה"ק בשלמא לפני הפרק לפום מאי דקתני בברייתא דאיכא בדיקה לאחר הפרק בדיקה דלפני הפרק ודאי מהניא אלא מיהו בדיקה דלאחר הפרק גופא קשיא למה לי.
כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה. הלכך לעולם בעיא בדיקה לחליצה אעפ"י שהיא גדולה בשנים, ומיהו אם הביאה סימן העליון תו לא בעיא בדיקה לעולם לדידן דקי"ל כרבנן דאמרי דא"א לעליון שיבא עד שיבא התחתון, ואפי' לא ידעי' נמי אי גדולה בשנים אם לאו דלרבנן א"א לסי' העליון לבא אלא משהגדילה דאם איתא דאפשר לסימן העליון לבא קודם גדלות אפי' לאחר גדלות לא הוי ראיה דודאי קודם גדלות כשבא הסימן העליון בא ג"כ כבר סימן התחתון ובכה"ג שומא הוא, הילכך ודאי כי אמרי' דסימן העליון ראיה לתחתון וגדולה היא היינו משום דסימן העליון אינו בא קודם גדלות, הרא"ה ז"ל, ואין זו אצלי ראיה כלל דדילמא כי היכי דאמרי' דכל שהגדילה ונמצא בה סימן התחתון לא חיישי' שמא הביאתו קודם הפרק ה"נ אמרי' בסימן העליון, אבל לסמוך על סימן העליון כל שאין אנו יודעים שהיא גדולה אין לזו ראיה.
<h2>דף מט.</h2>
מוציא כשר למי חטאת ופסול משום גסטרא. וא"ת והיאך כלי חרש כשר למי חטאת והא תנן במס' פרה (פ"ג ויומא ב' א') דכל מעשיה אין נעשין אלא בכלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה לפי שאין מקבלין טומאה, י"ל דהתם מעלה דרבנן הוא שהחמירו בה מפני שהקלו בה לטמא הכהן השורף אותה להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים שאינה נעשית אלא במעורבי השמש אבל מדינא כלי חרש כשר בה והיינו דקתני דמכניס פסול ומוציא כשר, א"נ דעד שלא נתנו אפר במים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלין טומאה אבל משנתנו אפר לתוך המים שוב אינה מקבלת כדאמר בעלמא מי חטאת שנגע בהן שרץ טהורין והיתה נעשית בכל הכלים.
<h2>דף מט:</h2>
תנינא חדא זמנא. הא דמקשי' הכא טפי מאינך אע"ג דכולהו נמי תננהי כל חדא וחדא בדוכתא וכדמפורש לקמן גבי כל שחייב בפאה חייב במעשרות ובכל שיש לו ביעור יש לו שביעית, משום דאינך לא כללם בשום מקום כי הכא דלא תנא את שהוא חייב בפאה חייב במעשר ויש שחייב במעשר ואינו חייב בפאה הילכך אע"פ שכבר נשנו דיניהם כל כה"ג מצי למהדר ולמתני' אגב גררה דכיוצא בו, אבל הא דכל הראוי לדון דיני נפשות הא תנייה בכללא כי הא הכל כשרין לדון ד"מ ואין הכל כשרין לדון ד"נ וכל כה"ג לא שייך למהדר ולמתני אפי' אגב גררא.
וצריכה דאי אשמועינן גר משום דראוי לבא בקהל ואי אשמועי' ממזר משום דאתי מטפה כשרה. כך היא עיקר הגירסא בעיקר הנוסחאות ואהכל כשרין דרישא קיימינן דמינה דייק רב יהודה דגר וממזר כשרין בד"מ, אבל ליכא לפרושי דדייק דגר וממזר פסולין לד"נ וכמו שהיא הגירסא (בעיק') [במקצת] הנוסחאות, דא"כ מאי איריא גר וממזר אפי' חלל נמי שכשר לבא בקהל ובא מטפה כשרה פסול לד"נ כדתנן התם בסנהדרין דאין הכל כשרין לד"נ [אלא] כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה אלמא דחלל פסול שהרי אינו מן המשיאין, ועוד דתנן בפרק עשרה יוחסין (ע"ו א') אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקי' לה מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך, ואחרים מקיימין גירסת הספרים שכתוב בה דאי אשמעינן גר משום דקא אתי מטפה פסולה ואסיפא קאי וכי אמרי' דאין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה הני מילי להושיבו בסנהדרין קבועים אבל לשעה אפילו בד"נ כשר, ודקתני נמי אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה הא פריש רב יהודה דלא אתא אלא למעוטי גר וממזר.
<h2>דף נ:</h2>
תרנגולתא ברא עוף טמא הוא עוף טמא מי קא מטמא. פרש"י ז"ל דמדאמר להם ריב"ן תרנגולת שביבנה תוכיח אלמא דומיא דגוזל שנפל לגת הוא, ותמהני דאי מיהא לא איריא דנהי דעוף טמא הוא שפיר קמוכח דאע"פ שיורדת לכך כלומר שטומאה קלה צריכה הכשר אפ"ה טמאות שלא במחשבה, ונ"ל דהכי קמוכח דע"כ ריב"ן דאמר ק"ו אי מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה ה"ק דכיון דלענין טומאה חמורה הויא אוכל כ"ש שראוי שתהא אוכל לענין טומאה קלה דאלת"ה מאי ק"ו טומאה חמורה לאו מדין אוכל היא וכי יביא ריב"ן שיהא עצם כשעורה מטמא טומאת אוכלין, אלא ודאי ריב"ן ה"ק דכיון שמצינו שמטמאה בגדים אבית הבליעה אלמא מדין אוכל הוא דלמה שאינו אוכל אין ענין לבית הבליעה כלל וכיון דלענין טומאה חמורה כ"ש לענין טומאה קלה, והילכך על כרחין כי אמר להם תרנגולת שביבנה תוכיח לאוקומיה אדוכתי' ק"ו דדאין קאמר ותרנגולת שביבנה טמאוה מתורת אוכל מפני שהיא מטמאה בבית הבליעה הילכך ע"כ עוף טהור הוא.
והחלב בכרכין. פי' בחלב שחוטה קאמר ולצדדין קתני נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכרכין אין צריכין לא הכשר מים ולא הכשר שרץ מפני שסופן לטמא טומאה חמורה כדאיתא בסמוך, והחלב נהי דא"צ הכשר מים שכבר הוכשר בשחיטה הכשר שרץ מיהא בעי דהא אין סופו לטמא טומאה חמורה אפילו חלב נבלה דהא כתיב וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה, הילכך בחלב שחוטה דוקא עסקינן ואינו צריך הכשר מים קאמר, וליכא לאוקומה בכה"ג בחלב נבלת טהורה דהא הכשר מים נמי בעיא שהרי לא הוכשר בשחיטה, ובחלב נבלת בהמה טמאה ליכא לאוקומה אע"פ שמטמא טומאה חמורה דהא כיון דבשרה צריך מחשבה כדאמרינן בסמוך נבלת בהמה טמאה בכל מקום צריכה מחשבה לא משמע שיהא חלבה חמור מבשרה, הילכך ליכא לפרושה אלא בחלב שחוטה והכשר מים הוא דלא בעי אבל הכשר שרץ מיהא בעי.
לעולם בכרכין וגתו מאסתו ועשאתו כפר. תמהני דמשמע דריב"ן בכה"ג בלחוד הוא דפליג משום דס"ל דלא מאסתו ועשאתו כפר אבל בכפר ממש מודה דאי לא [לא] מפרקא קושיא דפרכי' דמי איכא למ"ד לא בעי מחשבה, וא"ה קשיא דק"ו דריב"ן אפי' לכפר ממש סגי, לפיכך נ"ל דפרכין דמי איכא למ"ד לא בעי מחשבה לא לריב"ן היא דלריב"ן כיון דמטמאה בגדים אבית הבליעה סגי ליה לשוייה אוכל וכמו שכתבתי למעלה, אבל לת"ק הוא דפריך דאי בכפרים כיון דאיהו לא סגי ליה במאי דמטמא אבית הבליעה לשיווייה אוכלא אי בכפרים עסקי' ל"ל נפל לגת בלא נפל לגת נמי למאן דלא סגי ליה במאי דמטמא אבית הבליעה ליכא מאן דלא בעי מחשבה אפילו לא נפל לגת, ומפרקינן דאה"נ אלא בכרכים עסקי' וקמ"ל ת"ק דאפי' בכרכין גתו מאסתו ועשאתו כפר, אבל לריב"ן אפילו בכפר ממש לא בעי מחשבה דמשום דמטמא בגדים אבית הבליעה אתי לה.
<h2>דף נא:</h2>
והאי שבת מדמחייבא בפאה מחייבא במעשר דתנן כל שחייב בפאה חייב במעשר. בדין הוא דהוה מצי לאתויי ממתני' דתנן בהדיא בפ"ד דמעשרות ר"א אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכ"א אין מתעשר זרע וירק וזירין אלא השחלים והגרגיר בלבד אלמא דשבת חייב במעשר ולא הוה צריך לאיתוייה מכללא, אלא איידי דבעי למידק מכללא ומדמחייבא במעשר מטמאה טומאת אוכלין דייק נמי ומדמחייבא בפאה מחייבא במעשר, ומיהו ה"ה דהו"מ למפשט תרוייהו ממתני' דמייתינן בשלהי שמעתין השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלין, אלא מתרץ להא ומסייע לה מההיא משום יגדיל תורה ויאדיר.
ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפלייהו לשמור חקיו. פי' ר"ת ז"ל שלא היו מברכין כן בכל המצות אלא בתפילין בלבד, והביא ראיה דגרסי' התם [בירושלמי] בפ' היה קורא כיצד הוא מברך עליהן ר' זריקא בשם ר' יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר אקב"ו על מצות תפילין וכשהוא נותן של ראש מהו אומר על הנחת תפילין וכשהוא חולצן מהו אומר לשמור חוקיו, ואתיא כמ"ד בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדה, כלומר דלמ"ד בחקת תפילין הכתוב מדבר לומר שהמניח תפילין בלילה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החקה כיון שכשהוא מסלקן עם שקיעת החמה מקיים עשה מברך לשמור חוקיו אבל למ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר כיון דליכא עשה בתפילין דושמרת את החקה בפסח מיירי אינו מברך עליהם, הילכך שאר מצות הרי הן כתפילין למ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר הילכך אינו מברך לאחריהן, ולא נהיר דא"ה לימא דלבני מערבא אתא לאתויי שאר מצות שאין מברכין לאחריהן, לפיכך נראה כדברי מי שאומר דבני מערבא בכל מצות שיש להם גמר היו מברכין וכי אמרי' בירושלמי ברם כמ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדה היינו משום דכיון דלדידיה לילה זמן תפלין אין גמר למצותן והיאך יברך על סלוקן כיון שעדיין חייב בהנחתן, הילכך בכל מצוה שיש לה גמר כתקיעת שופר ומקרא מגלה היו מברכין לאחריה דהרי הן כתפלין אבל במצוה שאין לה גמר ועדיין הוא חייב בה לא היו מברכין שהרי היא כתפלין למ"ד בחקת הפסח הכתוב מדבר, וקורא בתורה בצבור מש"ה מברך לאחריה משום דכיון שתקנו חכמים שיהיו ג' או ז' קורין הרי גמר קורא מצותו ואע"פ שלא נגמרה מצותה כלה, מש"ה לא אמרי' לבני מערבא דמתני' אתא לאתויי מצות שאין להן גמר משום דלשון ולאחריו לא שייך אלא במצוה שנגמרה, וכתב רבינו האיי גאון ז"ל דלא נהיגי במתיבתא כבני מערבא ומיהו אי בעי איניש למעבד כותייהו ש"ד, ויש מי שדקדק מן הירושלמי שכתבנו שהמניח תפילין צריך לברך א' על של יד וא' על של ראש ואע"פ שלא שח כדברי רש"י ז"ל והרב בעל הלכות ז"ל ואם שח מברך ב' על של ראש, שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב דלא שח מברך [אחת] על שתיהן ושח מברך א' על כל אחד, ומחלוקתן תלוי' במאי דאמרי' התם במנחות (ל"ו א') אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך א' שח מברך שתים, אלא דאפשר דירושלמי מיירי במניח א' מהן בלבד ולפיכך פירש על של יד מאי מברך דהא אין מעכבין זא"ז.
<h2>דף נב.</h2>
ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה ב' שערות שוב אינה יכולה למאן. פי' משום דמודה דכל שהביאה ב' שערות גדולה היא והיינו דלא פליג ברישא דמתני' דתנן תינוקת שהביאה ב' שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה, ואפ"ה יהיב לה זמן מחאה לאחר שהגדילה עד שירבה השחור על הלבן משום דקדושיה מדרבנן בעלמא נינהו דלא ס"ל כמ"ד כי גדלה גדלי קדושין בהדה אלא דתקון רבנן דלאחר שירבה השחור על הלבן שלא תהא יכולה למאן אף על גב דמדאורייתא לאו קידושין נינהו, ומשום דר' יהודה מודה דמשהביאה ב' שערות הויא גדולה אמרי' דמודה נמי שאם נבעלה לאחר שהביאה ב' שערות שאינה יכולה למאן משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשום קדושין, ומאן דבעי למעבד עובדא ואע"ג דנבעלה ס"ל (מ)דלא אמרי' אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אלא על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ומיהו מודה נמי דמשהביאה שתי שערות הויא גדולה ואפ"ה ס"ל דלאחר שהגדילה יכולה למאן מטעמא דכתיבנא, ור' יוסי נמי הכי אית ליה דהא אמר בסמוך דעד שתקיף העטרה שהוא זמן בגרות לדידיה כדאיתא בס"פ יוצא דופן היא יכולה למאן, ובודאי דמקמי הכי הויא נערה שאם אי אתה אומר כן נמצאת עוקר זמן נערות לגמרי, אלא ע"כ ס"ל לר' יוסי דמשהגדילה יכולה למאן ור' יהודה נמי הכי ס"ל.
ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות שאפי' בנה מורכב לה על כתפה ממאנת והולכת לה. פרש"י ז"ל קידושי טעות כגון ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכגון קידושי קטנות, ואינו נראה שיהו קידושי קטנות בכלל דא"כ מצינו חמות ממאנת ואילו בפרק קמא דיבמות אמרי' דאי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמאנו, ועוד דהיכי לימא שמואל בשם ר' ישמעאל דקטנה ממאנת לעולם והא איהו גופיה אמר בפ' מי שמת ולמיאונין לאפוקי מדר' יהודה שאמר עד שירבה השחור על הלבן, לפיכך נראה דבקידושי טעות בלחוד מיירי כגון ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכיוצא בזה ובכה"ג הוא שיכולה למאן אפי' בנה מורכב לה על כתפה כל שלא בעל אחר שנמצא הטעות משום דכה"ג לפי שהיה סבור שקידושיו הראשונים הוו קידושין גמורים כשהיה בועל על דעת קידושין הראשונים היה בועל, אבל בקדושי קטנות שאין קדושי קטנה כלום כ"ע מודו שכשהוא בועל לאחר גדלות לשם קדושין הוא בועל, והא דקתני בההיא דר' ישמעאל ממאנת והולכת לאו דשייך בה מיאון אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר שיכולה להפקיע עצמה מצד בעלה, ומי שהביא בתו של ר' ישמעאל למאן היה טועה בכך דמדא"ר ישמעאל לישנא דממאנת אפי' קדושי קטנות בכלל וזהו שרבתה בכיה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו כלומר שיטעה בדבריו מתוך לשונו דודאי איהו לא אמרה אלא בקדושי טעות אבל לא בקדושי קטנות, ולענין הלכה קי"ל כר' ישמעאל דבקדושי טעות אפילו בנה מורכב לה על כתפה ממאנת והולכת לה לפי שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ולענין פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן אע"ג דא"ר אבהו א"ר אליעזר הלכה כר' יהודה לא קי"ל כותייהו דהא נמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ולקמן בסמוך נמי אמרי' בן שלקות איני מכיר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות, ובפ' מי שמת נמי אמרי' אמר רבין אמר שמואל בודקין לחליצה ולמיאונין ואמרי' למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן דאלמא דכל שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן.
גומות אעפ"י שאין שערות. וקי"ל הכי הילכך פלוגתייהו דתנאי בשעורא דב' שערות לא נ"מ מידי אלא בב' שערות בגומא א' אבל בב' שערות בב' גומות אפי' קטנים ביותר הויא גדולה דתיפוק לי משום גומות.
<h2>דף נב:</h2>
אפילו א' בגבה וא' בכריסה. פרש"י פי' גבה מקום תפוח שיש לה באותו מקום וכריסה היינו שפתי הערוה וכן פר"ח ז"ל והיינו דמייתי מינה סייעתא דשמואל דאמר א' על הכף וא' על הביצים, ואע"ג דקי"ל כרבנן אפשר דהלכתא כשמואל דכף וביצים וגבה וכריסה נמי כמקום א' דמי, וכן נמי משמע דכל ששתיהן במקום א' אפילו הן בקשרי היד או בקשרי הרגל מהני, ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מה' אישות דב' שערות האמורות בכ"מ צריך שיהו במקום הערוה ולא נהיר אלא אפילו בקשרי אצבעותיה מהני, וכיון דשערות שבקשרי אצבעותיה הוו סימן אפשר דה"ה לב' שערות שבזקן העליון דכל מקום שאין רגיל להיות בו שער אלא לאחר גדלות כשיש בו שער הוי סימן.
מהו דתימא כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל קמ"ל. כלומר קמ"ל דאינה מביאה כלל אבל ליכא לפרושי קמ"ל דמביאה קרבן ואינו נאכל דהא כתמים דרבנן הן והיאך תביא קרבן, ומעקרא דבעי' למימר דמביאה קרבן ונאכל אע"ג דכתמים דרבנן ה"ט משום דהו"א דכיון דבב' ימים בהרגשה חזיתיה אף ראיית חלוק נמי בהרגשה הואי ולאו אדעתה קמ"ל דלא חיישי' להכי ואינה מביאה קרבן כלל כיון דכתמים דרבנן.
<h2>דף נג:</h2>
מטמאה עצמה וקדשים למפרע. פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ואע"ג דקדשים בכלל טהרות משום רשב"א פלגינהו, והאי דנקט לשון עצמה ולא קאמר מטמאה טהרות משום דאף בעלה בכלל עצמה.
רשב"א אמר קדשים מטמאה עצמה אינה מטמאה שלא יהא כתמה חמור מראייתה. [ואי קשיא] והא אפי' לרשב"א לא סגי שלא יהא כתמה חמור מראייתה דאילו בכתמה מקולקלת למנינה ומטמאה את בועלה למפרע משא"כ בראייתה וכדאיתא בפרק קמא, תירץ הרמב"ן ז"ל דלדידיה לא קשיא ליה אלא שלא יהא כתם מטמא למפרע שיעור מרובה יותר מראיה כיון דלמפרע בכל אחד מהן ספק, אבל אם נחמיר במנין דכתם יותר מראיה לא קשיא משום דראיתה ודאי וכתמה ספק אפי' בשעת מציאתו ולפיכך אין מתחילין למנות ממנו דאיכא למימר מקמי הכי חזיתיה.
שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ואני מעוות הלכותיה לידי זיבה. פרש"י ז"ל דלענין זיבה הוא מיקל דלדידיה היכא דלא חזאי בו ביום לא תלינן כתמה בראייתה ומונה ימי נדות מיום ראייתה ואין יומי זיבה מתחילין עד יום שמיני לראייתה ולר' מונה מיום מציא' כתמה ואף להקל ולטבול ליל שביעית לכתמה אם פסקה (ומשום) [ומיום] שמיני לכתמה הוי ימי זוב ונמצא ר' מחמיר לענין זיבה, ולא נהיר שהיאך אפשר לומר לר' שהיא מונה משעת כתמה והא כתמים מדרבנן בעלמא נינהו דמדאורייתא לא מטמו וכיון שכן אף לרבי ע"כ משעת ראייתה היא מונה שהיא נעשית בו נדה מדאורייתא, ועוד דהא לרשב"א נמי כל היכא דלא תלי כתמה בראייתה הרי היא מקולקלת לכתמה והיאך הוא מתקן הלכותיה לימי זיבה, לפי[כך] פי' הרמב"ן ז"ל דתולה כתמה בראייתה אמרינן אבל ראייתה בכתמה לא אמרינן דליכא מ"ד שיהו מונין משעת מציאת הכתם, והא דאמרינן שהוא מתקן הלכותיה לימי זיבה ה"ק נראין דבריו לפי שהוא אינו מיקל בכתם להיות תולה אותה בראייה אלא בזמן שהיא מתוקנת לידי זיבה כלומר ביומה שאין לה אלא מנין א' וכיון דכתמים דרבנן מסתבר טעמא לתלות כתמה בראייתה כדי שתהא מתוקנת לגמרי, אבל לדברי שאני מיקל במעת לעת אע"פ שהיא [תולה כתמה בראייתה] עדיין מקולקלת שכל שאין הראיה ביום מציאת הכתם הרי היא מקולקלת למנינה (נהי) דלא ידעי' אי מיום מציאת הכתם מנינן נדה ופתחה או מיום ראיה, וכיון שלא יצאת מידי קלקול אינו בדין להקל בכתמים שלא לטמאן משעת כבוס כיון שלא תתקנו אותה לגמרי.
ואמר ר"ל והוא שבדקה. פרש"י ז"ל שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל אם לא בדקה גליא דעתה דמיום ראייתה היא מונה ולא משעת מציאתה כתמה הילכך מטמאה למפרע, וזה ע"ד פירושו ז"ל וכבר כתבתי למעלה שאינו עולה, והראב"ד ז"ל פירש דרבי זירא הכי קא מיבעיא ליה החוששת לזוב מחמת כתם אם היא צריכה לבדוק בכל ז' ימים כזבה ודאית או שנקל עליה ונאמר דדיה בבדיקה ראשונה ובדיקה שניה באחרונה להפסקה כנדה הואיל ולא הוחזקה טמאה מגופה, ופשט לה מר"ל ורבי יוחנן דצריכה בדיקה דר"ל אמר והוא שבדקה כלומר דאפילו כתם שהיא תולה בראיה בעיא בדיקה דנהי דראיה מצלא לה דלא מקלקלא למפרע טובא אפ"ה נקיים בעינן כשאר כתמים ובבדיקה, וע"כ ל"פ רבי יוחנן אלא בהא מפני שתולין אותו ואינו מטמא למפרע יותר מראיה אבל בשאר כתמים המקלקלים למפרע מודה הוא דצריך בדיקה.
<h2>דף נד.</h2>
משמשת שמיני ולילו עמו וארבעה לילות מתוך י"ח יום. מיהא שמעינן דלעולם לא הויא זבה גדולה אלא ברואה ימים רצופין אבל במפוזרין לא דהא הכא משמשת ליל ט"ו וליל י"ז אע"פ שראתה ג' ימים מפוזרין באותן י"א יום שבין נדה לנדה, וזה ברור אלא שהוצרכתי לכותבו מפני שהגאון רבי סעדיה כתב שבכל י"א יום שבין נדה לנדה היא נעשית זבה בג' ראיות של שלשה ימים בין ברצופין בין במפוזרין.
ותשמש נמי בי"ט. וא"ת והיכי הוה סליק אדעתין דעשירי לא בעי שמור והא פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל היא בסוף מכלתין ור' יוחנן אמר דבעי שמור ואמאי שביק רב ששת רבי יוחנן ואמר כר"ל, ועוד אמאי נטר לה עד סופא דהא רישא דברייתא מוכחא דעשירי בעי שמור דהא אמרינן ברואה יום א' טמא ויום א' טהור דאינה משמשת יום י"ח שהוא טהור משום שמור (די"ח) [די"ז] שהוא עשירי, וי"ל דאמר לך רב ששת דאפילו לרבי יוחנן דאמר דבעי שמור היינו דוקא בשיום י"א טהור דאיכא שמור בימי זיבה אבל היכא די"א טמא אף עשירי לא בעי שימור כיון דלית ליה שימור בימי זיבה, וא"ת ולר"ל דאמר דאפילו היכא דאיכא שמור בימי זיבה עשירי לא בעי שימור כלל תיקשי ליה רישא דברייתא, י"ל דאיהו אמר לך דטעמא דברייתא ברישא נמי משום גרגרן הוא דגרגרן דתנן אסור.
ז' ימים טמאים וז' ימים טהורין משמשת רביע ימיה מתוך כ"ח יום. כלומר שלעולם היא משמשת בשבוע שני שהוא טהור ונקט תנא האי חושבנא אע"פ שקודם לכן כלו ימי זיבה משום דתנא נקט סידריה עד שתחזור לפתח נדתה וזו אינה חוזרת לפתח נדתה עד (י"ט) [כ"ט], לפי שזה הוא כללן של ימי נדה ושל ימי זיבה כשהיא מתחלת לראות טמאה נדה ואסורה כל ז' ואחר ז' מיד מתחילין י"א ימי זיבה לענין שאם ראתה בהם ג' ימים רצופין נעשית זבה גדולה וצריכה ז' ימים נקיים וכל זמן שלא ספרה ז' נקיים אע"פ שכר עברו י"א יום אינה חוזרת לפתח נדתה לעולם עד שיעברו ז' נקיים, אבל אם לא ראתה ג' ימים רצופין בימי זיבה אפילו ראתה בעשירי ובי"א שהיא זבה קטנה חוזרת מיד לפתח נדתה ואפילו ראתה ביום י"ב אע"פ שעדיין היא זבה קטנה וצריכה שמור יום אחד אפ"ה אם תראה ביום י"ב הרי היא תחלת נדה וזבה קטנה, וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכ"כ בפ"ו מה' איסורי ביאה כל ימי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שתעקור הוסת ליום אחר לעולם תספור שבעה מתחלת יום הוסת ואחריהן י"א יום ואחריהן ז' ואחריהן י"א ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה אם בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הן ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה אא"כ הפסיקה בלידה כמו שיתבאר, ולדבריו לא משכחת דתשמש רביע ימיה לעולם מתוך כ"ח שאם האשה מונה ימי נדתה וימי זיבתה מי"ח לי"ח בין רואה בין אינה רואה הרי בכ"ח שניים לא תשמש כלל שהרי בשבוע שלישי שהוא טמא כלו ונעשית בו זבה אין בו מימי זיבה אלא ד' ימים הראשונים (ואם) [ו]השלשה שלאחריהן תחלת נדה נמצאת בשבוע ה' שהוא טמא זבה גדולה ואסורה לשמש שבוע של ששי משום דבעיא שתשב ז' ימים נקיים ושבוע (ששי) [שביעי] שהוא טמא ששה ימים שבו בתוך ימי זיבה ואסורה לשמש בשבוע ח' שהוא טהור משום דבעי' נקיים ונמצא שאינה משמשת כלל בכ"ח שניים והיאך אמרו שהיא משמשת רביע ימים מתוך כ"ח יום, אלא ודאי אין האשה חוזרת לפתח נדתה עד שתראה ואפילו רואה אינה חוזרת לפתח נדתה אחר שנעשית זבה עד שתספור ז' נקיים, והיינו דאמרינן בפרק בנות כותים (ל"ז ב') מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן והיינו משום שא"א שתהא בימי נדה קודם שתשלים ספירת זובה וכדאמרינן התם וכי דנין אפשר משא"א, וסופה דברייתא נמי הכי מוכחא דקתני וכן למאה וכן לאלף כלומר דימי שמושה כימי זיבתה אלמא אינה חוזרת לפתח נדתה עד שתספור ז' נקיים שאם אתה אומר כן הרי שמושה יותר מימי זיבתה, והרמב"ם ז"ל טרח לפרש משמשת רביע ימיה אבל לא קיים מתוך כ"ח ואין דבריו מחוורין כלל, ולעיל בפרק בנות כותים (ל"ט ב') נמי אמרינן דלכ"ע נדה ופתחה מכ"ז מנינן ואם היינו מונין משעת ראייה ראשונה כ"ז בימי זיבה קאי.
ח' ימים טמאין וח' ימים טהורים משמשת ט"ו יום מתוך מ"ח. פי' אע"פ שבתוך חשבון זה כבר חזרה לפתח מש"ה נקט האי מניינא כדי שכל ימיה תתגלגל כסדר הזה ותחזור חלילה וא"א ברואה כסדר הזה בפחות ממ"ח.
הרי ארבסר הוו. פי' משום דקס"ד שאפי' זבה קטנה אין לה שמור בימי נדה ולפיכך בח' הרביעים אינה משמשת אלא ו' ימים לפי שהשניים הנשארים א' מהן צריך להשלים ימי נדה והאחר לשמור השמונה שלשיים שנעשית בהן זבה קטנה, ופריק רב אדא דזאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה כלומר לספירת זבה קטנה הילכך יום ראשון של שמונה רביעיים שצריך להשלים לימי נדה עולה לה משום שמור, ומה שפירש"י ז"ל בכאן אינו מחוור.
<h2>דף נד:</h2>
יבש מעקרו מנלן דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה. זו היא גירסת רש"י ז"ל ואיכא נוסחי דגרסי יבש מעיקרו מנלן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו', ולפי גירסא זו תרתי קבעי וה"ק יבש מעיקרו ואפילו אין יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה מנלן [ד]סתמא קתני בין לח בין יבש ומשמע אפילו יבש מעיקרו ואעפ"י שאינו נמוח, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כלומר דאפי' בהנך דכעין ברי' נינהו אמרי' כיון דאתגלי מילתא דדם הוא כשנמחו טמאין מנלן, ותמהני דהא כל שהוא נמוח בשריה (לא) [לח] חשבי' ליה דהא הנך דתנן במתניתין דטמאין לחין ואין טמאין יבשין אפ"ה תנן בהו דאם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין דאלמא כל כה"ג לחין חשבינן להו וכיון שכן מאי קמבעי' ליה אמתני', ונ"ל דאם יכולין לחזור ולשרות לכמות שהיו דתנן אשרץ ואנבלה בלחוד דאלו זוב ודכותיה כל שנתיבשו א"א לחזור לכמות שהיו ודם נמי דכוותייהו הילכך שפיר מקשינן, וה"נ מסתברא מדאמרי' בפ' המפלת (כ"ב ב') תנן התם כמה היא שרייתן מעת לעת הכא מאי מי בעי מעל"ע או לא שרץ ונבלה הוא דאקשו אצרכוה רבנן מעל"ע אבל דם דרכיך לא, ואם איתא דאכולהו קאי היכי אמרינן אבל דם דרכיך לא והא זוב נמי רכיך ואפ"ה בעי' מעל"ע אלא ודאי כדאמרן.
לאו מי אמרת הזב ולא אבן המנוגעת. כלומר דמשום דאבן מנוגעת לאו בר משכב ומושב היא ממעטי' לה מדכתיב הזב, דאל"ה מנלן דלמעוטי אבן המנוגעת אתא. ה"נ אמר קרא אשר היא יושבת עליו היא ולא דמה. כלומר כיון דדם לאו בר משכב ומושב היא דאל"ה כיון דמרבינן קרא דמדוה כמותה לא הוה מוקמינן קרא למעוטי דמה אלא למלתא אחריתי.
<h2>דף נה.</h2>
אי מה היא מטמאה באבן מוסמא אף מדוה נמי מטמא באבן מוסמא. פי' כי מהדרינן וליטמא מדוה באבן מוסמא לאו מדין משכב ומושב אמרי' דהא אימעיט דמה מדין משכב ומושב אלא מדין משא קאמרי' והיינו דממעטי' ליה מדכתיב והנושא אותם, ואע"ג דבת"כ משמע דמדין משכב ומושב מרבינן אבן מוסמא דתניא התם מנין לעשרה מושבות זה עג"ז ואפי' ע"ג אבן מוסמא מנין ת"ל כל המשכב, לאו למימרא דמשכב בלחוד איתרבי דהא מוכח בפ' תנוקת דלמשא נמי איתרבי דתנן התם הזב והזבה והמצורע שמתו מטמאים במשא עד שימ(ח)וק הבשר ואסיקנא בגמ' דמאי משא אבן מוסמא, ובשבת נמי פ' ר"ע מוכח דמטמא בהיסט אלמא בכל הטומאות נמי איתרבי, ומש"ה (נמי) [נהי] דאמעיט דמה מדין משכב ומושב מהדרי' שיטמא באבן מוסמא מדין משא ובכולהו טומאות משכחת אבן מוסמא, ופי' אבן מוסמא אבן שהיא גדולה כ"כ שמה שמונח עליה אינו ניכר שיכביד אותה ומשכחת לה במשכב ומושב כגון שהזב יושב עליה ומשכבות ומושבות תחתי' ואין הזב מכביד האבן כלל ואפ"ה טמאין מדין משכב ומושב, ובמשא משכחת לה כגון שידו של טהור תחתי' והזב יושב עליה אעפ"י שאינו מכביד טמא מדין משא ובכה"ג הוא דמהדרי' הכא שיטמא דמה משום אבן מוסמא לענין שאם אבן בידו של טהור ודם הנדה עליה אעפ"י שאין האבן מכבדת עליו מחמת הדם שיטמא טהור מדין משא, ואמעיט מדכתיב והנושא אותם, וגבי היסט משכחת לה כגון שמשכב ומושב תחת אבן מוסמא וטהור יושב על האבן דטמא מדין היסט.
גזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין. וא"ת ולמה הוצרכו לגזור עליו טומאה תיפוק לי דמת אסור בהנאה דגמרי' שם שם מעגלה ערופה, י"ל דטומאה חמירא להו טפי כדאמרי' ביומא בפ' בראשונה ללמדך שקשה להם טומאת כלים יותר משפיכות דמים, א"נ דכי אמרי' שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין לא לישב עליהם אמרי' אלא לקיימן כדי להתאבל עליהן.
<h2>דף נה:</h2>
ור' יוחנן אמר בנגררין דרך החוטם. פי' משום דס"ל דמי האף מעין (א') הוא ואף מי האף מתעגל ויוצא ורב לא ס"ל הכי.
<h2>דף נו.</h2>
השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע בין לח בין יבש. פי' דוקא שרץ שלם אבל מקצתו שנמצא יבש אינו מטמא למפרע דהא אמרי' לעיל בסמוך דמקצתו אינו מטמא יבש וכיון שכן ליכא למיחש שמא למפרע לח היה דהא אמרי' דכל הטמאות כשעת מציאתן, אלא ודאי בשרץ שלם איירי וכדכתיבנא.
<h2>דף נו:</h2>
ש"מ חזקתו בדוק ש"מ. איכא מ"ד דמדמסקי' בחזקתו בדוק ואין בחזקתו מתכבד מיהא שמעי' דלענין בדיקת חמץ אין לסמוך על כיבוד קרקע הבתים אלא צריך בדיקה, ואפשר להקל ולומר דדוקא הכא דאיתילידא רעותא הוא דלא סמכינן אכיבוד אבל כל היכא דלא איתילידא רעותא חזקתו מתכבד הילכך לענין בדיקת חמץ בכיבוד סגי, וא"ת וכיון דמסקי' שאין חזקתו מתכבד היכי אמרי' בפ"ק דפסחים דמעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בשעת הרגל מעשר מפני ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום (כולו) ומ"ה אזלי' בתר בתרא והא אסיקנא הכא דאין חזקתו מתכבד, ותירצו בתו' דשוקי ירושלים משום טהרות עשויין לבדוק בשעת כיבודיהן, וא"ת ואי בבדיקה מיירי היכי אמרי' התם גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר א"נ דאשתכח בגומא דאלמא גומא אינה נבדקת דהא הכא אמרי' דמאן דבדיק בגומא נמי בדיק, י"ל דהתם מיירי בגומא שהיא מכוסה בקרשי התיבה ואינה נראית, וכתב הרשב"א ז"ל דחזקתו בדוק אבל אין חזקתו מתכבס להקל ולהחמיר לטמא אותה למפרע אפי' קודם כבוס כל שלא בדקתו וזהו להחמיר, ולהקל שאם יש כתם בחלוקה וכבסתו ולא בדקתו אחר כבוס ואח"כ לבשה אותו ומצאה בו כתם תולה בו להקל כיון שאין חזקתו מתכבס דה"ל ספיקא ולקולא, ומיהו כל היכא דאפשר למיקם עלה דמלתא אם מקדיר או מגליד כרבי עבדינן אבל אם נאבד או שנתכבס עד שלא בדקוהו אם מקדיר או לא תלינן לקולא, ומיהו כל שהוא לפנינו אע"פ שאין אנו יכולין לעמוד עליו אם מקדיר או מגליד אזלי' לחומרא דלא מקרי כה"ג ספיקא דרבנן כיון שהספק מחמת חסרון ידיעתנו.
וחכמים מטהרין מפני שלא נחשדו על כתמיהן. וא"ת והא כתמים דרבנן נינהו ואינהו לא זהירי בדרבנן, י"ל דאינהו סברי דמדאורייתא נינהו דלית להו דרשה דבבשרה עד שתרגיש בבשרה.
מפני שקוברין שם את הנפלים. פי' לפי שעה בלבד היו קוברין אותן שם ולאח"כ מוציאין אותם וקוברין אותן במקום אחר, דאי לא היאך נשותיהן משתמשות שם כשהן נדות דהא ודאי כותיים נזהרין מטומאת מת דבפ' בנות כותים אמרי' דמטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות אלמא לטומאה זאת בלבד חששו להן ולא לטומאת מת.
<h2>דף נז.</h2>
ודילמא כהן טמא הוא. לאו למימרא דכהן טמא יהא מותר ליטמא דהא אמרינן במס' נזיר בפ' ג' מינין א"ר הונא נזיר שהיה עומד בית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל לא יחלל יצא זה שמחולל ועומד ומוקי לה התם בחבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב לפי שמוסיף טומאה על טומאתו שהאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הנוגע בו אינו אלא ראשון לטומאה, אלמא דכהן טמא לאחר שפירש מטומאתו אם נגע בטומאה חייב, אלא הכי קאמרי' דילמא כהן טמא הוא וקסברי כותיים שאין כהן טמא מוזהר על הטומאה, א"נ כהן טמא דיומו הוא וכותיים סברי כר"ע דפלוגתא היא במס' שמחות (פ"ד) דתניא התם היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר, פי' משום דס"ל לר"ע דלא קרינא ביה מוסיף טומאה אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו, א"נ ס"ל דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא. וקי"ל כר"ט דהא תנן (נזיר מ"ב א') אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא' אלמא אפי' בו ביום חייב וקי"ל דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה, ועוד דרב הונא דאמורא הוא קאי כוותיה, ומיהא שמעינן שאין כהנים רשאין ליכנס בבית הקברות לקבור מתי מצוה שלהן שאפי' היה תפוס בהן בשעת כניסתו דכל שלא פירש מותר ליטמא לאחרים אפ"ה כשהוא פורש מהן לאחר קבורה אסור להטמא לאחרים, ולפיכך ראוי שיעשו משפחות כהונה שכונת קברות שלהם בסוף בית הקברות כדי שלא יצטרכו ליכנס בבה"ק לקבור מתיהן וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל, אבל ר"ת ז"ל כתב שהלכה כר"ע דנטמא בו ביום פטור מדאמרי' הכא ודילמא כהן טמא הוא ולפיכך הוא מתיר כניסת כהנים לבית הקברות, דאע"ג דלענין איסורא אפי' ר"ע מודה כדקתני רישא פירש ה"ז לא יטמא ולא פליג ר"ע דעלמא דנהי דפטור ממלקות איסורא דרבנן מיהא איכא משום דכל שלא בחבורין מוסיף טומאה הוא, אפ"ה גדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם כדמוכח בפ' מי שמתו (י"ט ב') דאמרי' התם תרגמה רב הונא בבית הפרס דרבנן, [ונ"ל] דאין זו ראי' וכמ"ש.
סככות דתנן אילן המיסך על הארץ. פרש"י ז"ל שהוא סמוך לדרך בה"ק וזמנין דמתרמי (בה"ק) [בין השמשות] וקברי התם, והקשו עליו ה"ד אי ברה"י נינהו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מדאורייתא ואמאי אינו נאמן אע"פ שאינו מהלך על פני כולה, ואי ברה"ר וגזרו עליו מפני שהוחזקה שם טומאה אפילו במהלך על פני כולה אמאי נאמן דהא גזרה דרבנן היא וגזרה דרבנן לית להו, ואין זו קושיא אצלי דלעולם ברה"י וכותיים לא גמרי מסוטה דנימא דברה"י ספיקו טמא מדאורייתא, אבל הראב"ד ז"ל הקשה דא"כ כל זיזין וגזוזטראות נמי דינן כן ואמאי נקט סככות ופרעות, לפיכך פי' הוא ז"ל דסככות היינו אילן שענפיו א' למעלה וא' למטה ואין שם אהל שלם אלא שמין את העליונות כאילו הן למטה והתחתונות כאילו הן למעלה ואע"פ שבין העליונות לתחתונות יותר מג' טפחים, ואע"פ דבפ' הישן (כ"ב א') מוכח דלא אמרי' גוד אחית וגוד אסיק [ו]עדיין נשאר אויר בין ענף לענף, דאע"ג דגבי קורות הבית תנן שאפי' שאין ביניהן טפח וטומאה תחתיהן ביניהן טהור הכא כיון דאילן א' הוא הוי חיבור, מיהו דוקא בשאין בין הענפים פותח טפח אבל יש ביניהן פותח טפח האויר הזה מפסיקן, ופרעות נמי בכה"ג נינהו שאבנים יוצאות מן הגדר ויש הפסק ביניהן אלא שאין ההפסק כ"כ שראויות לקבל מעזיבה עשאוהו כאהל שלם.
במהלך ובא על פני כולה. הקשה רבינו שמואל ז"ל היכי תנן נאמנין על הנפלים ואין נאמנין על הסככות דהא כשם שנאמנים על זה כך נאמנין על זה, דאי במהלך על פני כולה הכא והכא נאמן ואי באינו מהלך הכא והכא אינו נאמן ומ"ש דקתני בחדא נאמנין ובמהלך ובחדא אין נאמנים ואינו מהלך, וי"ל דבנפלים כל מקום שעומד שם כהן כותי מותר לעמוד שם אבל בסככות במקום שהוא עומד אסור לעמוד לפי שאינו חושש לאהל זה אא"כ היה מהלך ובא על פני כולה, ודאמרינן במהלך ובא על פני כולה ה"ה נמי דבעי' שיאכל שם תרומה דאי לא אכתי איכא למיחש לכהן טמא אלא דסמיך הכא משום דפירשה ברישא.
<h2>דף נז:</h2>
מתני' הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה. מוכח בגמ' דאפילו עברה בשוק של טבחים אינה תולה משום דאי מעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי, ומסתברא דה"ה נמי אפילו נתעסקה באדום אין תולה בו כיון שנמצא הכתם על בשרה כי היכי דלא תלינן בעברה ומהאי טעמא דכתיבנא, וליכא למימר נתעסקה שאני דכיון שנתעסקה ממש באדום אפשר שנתלכלכו ידיה והכניסתן לפנים דהא אמרו בגמ' דלא מחזיקין טומאה ולא טהרה ממקום למקום, הילכך אינה תולה דאם איתא דממין שנתעסקה בו על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי וכי תנן ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות אנמצא על חלוקה קאי ולא אנמצא בבשרה.
על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה. לאו דוקא שוקה דה"ה בירכיה והכי מוכח בגמ' דאמרי' לרחב יריכה מהו אלמא אף בירך טמאה.
ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה. חגור הוא סינר שחוגרים הנשים ומגיע כנגד בית התורפה, והא דקתני גבי נמצא על בשרה כנגד בית התורפה וגבי חלוק לא קתני אלא מן (החלוק) [החגור] ולמטה משום דכיון שדרך החלוק להתנועע ולחזור אילך ואילך כל שהוא מן החגור ולמטה טמאה אפי' מן הצדדין שאינן כנגד בית תורפה בלבד.
גמ' תרתי ש"מ. פי' דכיון דדרשי' מבבשרה עד שתרגיש בבשרה ממילא משמע ולא בשפיר ולא (בהרגשה) [בחתיכה] שאין בכיוצא בזה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה.
עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליה דם אם עגול טהור אם משוך טמא. פי' כגון שהיה פחות מכגריס ומש"ה טהור דתלינן במאכולת ואפ"ה משוך טמא שכיון שקנחה בו והוא משוך מוכחא מילתא דמגופה אתיא ולא תלינן, אבל אם יש בו כגריס ועוד אפי' עגול טמא דכל שיש בו כשיעור הזה לא תלינן במאכולת.
על בשרה טמא דמגופה אתא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי. וכל שנמצא על בשרה ועל חלוקה אינה תולה, ואחרים מקילים ואומרים דה"ק אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי הילכך כל שנמצא על בשרה ועל חלוקה תולה, ומסתברא דכל כה"ג הכל לפי רוב הדם שנתקרבה אצלו או שנתעסקה בו.
ואב"א מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה. יש מי שפי' דלהאי לישנא אפי' לא עברה בשוק של טבחים על חלוקה טהור דאי מגופה אתי על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי, דלא מחמרינן בלמעלה מן החגור אע"פ שנזדקרה כלמטה מן החגור משום דאע"ג דחדא זמנא מזדקרא אין הדבר קרוב דבההיא שעתא חזאי ואדרבה מוכח טפי דמלמעלה אתאי, ואחרים פירשו דאפי' להאי לישנא בתרא בעברה בשוק של טבחים עסקי' דכיון שנזדקרה ה"ל למעלה מן החגור כלמטה מן החגור, ומיהו כי אמרי' כגון שנזדקרה היינו דוקא בודאי שנזדקרה אבל מסתמא לא חיישי' שמא נזדקרה, וזה ברור אע"פ שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דאפי' סתמא חיישי' שמא נזדקרה ואינו מחוור.
על בשרה מגופה אתא דאי מעלמא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי. מדיהבינן טעמא משמע דאפי' על בשרה אינה טמאה בכגריס דאלת"ה היכי אמרי' דמגופה אתא דאי מעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי והא אפשר שנרצפה מאכולת בבשרה, אלא ודאי משמע דאפילו בבשרה כל היכא דליכא בכגריס ועוד תלינן במאכולת וטהורה, אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבבשרה טמאה בכל שהו.
מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. מדאמרי' האי לישנא משמע דעד השתא קס"ד דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפי' מדרבנן דאי לא לא הל"ל מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן דהא מעיקרא נמי קס"ד הכי והל"ל כי קתני טמא מדרבנן אלא ודאי עד השתא קס"ד דלשמואל אפי' מדרבנן טהורה, ואע"ג דשמואל קרא קדריש ה"ק קרא מוכח דמדאורייתא טהורה ורבנן לא אחמור עלה, וע"כ לפירוקא דרב אשי אית לן למימר הכי דהא א"ר אשי דשמואל דאמר כר' נחמיה דלא גזר בכתמים דבר שאינו מקבל טומאה, ואי מקרא ודאי אפי' בדבר המקבל טומאה טהורה אלא ודאי ה"ק דכיון דמדאורייתא אינה טמאה אלא בהרגשה לא גזור אלא בדבר המקבל טומאה אבל בדבר שאינו מקבל טומאה לא, וה"ט משום דבדבר המקבל טומאה כיון שמה שנמצא עליו הכתם טמא גזור בה רבנן כדי שלא יבאו לטהר הבגד אבל כשנמצא בדבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו על האשה כלל, וא"ת ואמאי לא אקשי' עליה דשמואל מכלהו מתני' דכתמים דתנן בפ' בא סימן (נ"ב ב') הרואה כתם מקולקלת למנינא, ובפ' דם הנדה (נ"ו א') תנן דכתם שנמצא בחלוק טמא עד שעת הכבוס, ובפרקין נמי תנן מן החגור ולמטה טמאה, י"ל דה"ט דלא מקשי' מכל הני משום דכולהו איכא לדחויינהו משום דאימר מזמן מרובה בא הכתם ובאותה שעה הרגישה ועכשו שכחה, אבל מהני דמייתו שהכתם בבשרה הוה משמע לן דליכא למימר הכי שאם מזמן מרובה בא זיעה העבירתו וכיון שהוא מזמן קרוב מידכר דכירא.
<h2>דף נח.</h2>
שמואל דאמר כר' נחמיה. כלומר וטהורה לגמרי קאמר ואפי' מדרבנן וכיון דרב אשי אוקי שמואל כר' נחמיה נקטי' כותיה הילכך אם נמצא כתם בדבר המקבל טומאה טמאה מדרבנן ואם נמצא בדבר שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן טהורה, וכן פסק הראב"ד ז"ל והכי משמע לקמן בפ' האשה דהלכתא כר' נחמיה.
ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו'. פי' וכיון דלא מחזקי' לקולא כ"ש דלא מחזקי' לחומרא דהא כתמים דרבנן. שאני ידא דכולה עבידא דנגעה. ומיהו משמע דדוקא ידא אבל זרועה לא והיינו דנקט על קשרי אצבעותיה.
טיפין טיפין מהו. כלומר לענין צירוף קמבעיא ליה אי מצטרפין או לא, ובעיין לא איפשיטא דהא דחינן דילמא דעביד כרצועה ומיהו לחומרא נקטי' דהא ברייתא סתמא קאמר ובדרך דילמא בעלמא הוא דדחי הילכך בבשרה טיפין טיפין מצטרפין, והא דתניא לקמן (נ"ט א') כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין אין מצטרפין ה"מ בחלוקה אבל בבשרה מצטרפין, ואחרים אומרים דטיפין טיפין אפי' בבשרה אין מצטרפין וכי בעי' הכא טיפין טיפין מהו בטיפין גדולים שיש בכל א' כגריס בעי' (ד)אי אמרי' דאי מגופה הוו במקום א' הוו משתכחי א"ד חיישינן, ודאמרי' לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין דמשמע דאצטרופי הוא דלא מצטרפי אבל היכא דאיכא בכל חדא כגריס טמאה דאלמא דרך ראיה בכך התם הוא בחלוק שמתנועע אילך ואילך אבל בבשרה שאין דרכה בכך מיבעיא לן דאע"ג דבטפה א' טמאה כיון שיש בה כשיעור כיון דלא עביד דכולהו מגופא אתו לחדא מינייהו נמי לא חיישי', ואין פי' זה מחוור שהדבר ידוע שדרכו של דם הבא מגופה להיות נוטף במקומות רבים. אם מגיע כנגד בית תורפה של ארוכה שתיהן טמאות. כלומר אע"פ שאינו מגיע שם אלא ע"י הדחק והיינו דנקט ארוכה וקצרה.
<h2>דף נח:</h2>
ומ"ש מהא דתניא ב' נשים שנתעסקו בצפור א' שתיהן טמאות. תימה מה דומה הך דהכא להך דהתם דהתם דין הוא שיהו שתיהן טמאות כיון שנתעסקו כא' דהי מנייהו מפקת אבל הכא כיון שהראשונה בדקה עצמה וחלוקה דין הוא שתהא טהורה, י"ל דהכא נמי מיירי בשנתעסקו בצפור זו אח"ז שאילו לא נתעסקו בה אלא א' מהן ונמצא עליה כסלע טהורה דתלינן בצפור ואפ"ה כי נתעסקה בה חברתה אמרי' דשתיהן טמאות שכיון שא"א לטהר את שתיהן אף הראשונה אין מטהרין, וה"נ כיון דלענין דינא אמרי' דחיישי' שמא לא בדקה יפה ולא סמכי' אבדיקה לגמרי אפי' לענין טומאה יש לנו לחוש, ופרקי' שאני התם דאיכא סלע יתירא כלומר וכיון דע"כ חדא מינייהו טמאה אין לטהר את הראשונה יותר מהשניה אבל הכא שראשונה בדקה עצמה אינו בדין לטמאה.
תולה אפי' בתחתון. פי' דלא אמרי' אם איתא דמעלמא אתא (אעלמא) [אעליון] איבעי ליה לאשתכוחי כי היכי דאמרי' לעיל בנמצא על בשרה דאפי' עברה בשוק של טבחים אינה תולה משום דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי, דהתם הוא מפני שאין דרך האשה לקפל כל בגדיה אבל הכא זמנין שמקפלת חלוקה העליון והדם נתז על התחתון.
לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה. מכאן השיב הראב"ד ז"ל על הרב אב"ד ז"ל במ"ש עיינתי בכל מילי דרבוותא ולא אשכחי' בהון דינא דכתמים אי נהיגי בהון האידנא או לא, ואע"ג דאשכחן דמטמאה את בועלה בפ"ק דנדה דילמא לטהרות היא ע"כ, וזו היא תשו' לדבריו דמדאמרי' אין לך אשה שטהורה לבעלה ואין לך אשה שטמאה לבעלה אלמא כתמים לבעל נאמר.
ארכו כרחבו לענין כתמים. פי' בתוס' שאין תולין בפשפש אלא בכתם שארכו כרחבו ולאו אליבא דרבנן דפליגי עליה (דרשב"א) [דרחב"א] אתיא דלדידהו אע"פ שאין ארכו כרחבו תולין בפשפש דאי לא היכי קאמר רשב"ג לדברי חברי אין סוף דהא אינהו לא קאמרי אלא בכתם שארכו כרחבו אלא ודאי ש"מ דלרבנן בכל כתם תולין עד כתורמוס, והכא לר' חנינא קאמרי דאפי' לר"ח דלא תלי אלא בכגריס הכא שהכתם ארכו כרחבו תולה בפשפש עד כתורמוס, אבל אחרים אומרים דלר"ח אין תולין בפשפש וכי אמרי' ארכו כרחבו לענין כתמים כדי לצייר רחש זה בלבד הוא דקאמרינן משום דלרבנן משערין בו בכל המקומות ולר"ח ג"כ במקום שהוא מצוי כי היכי דאמרינן בעיר שיש בה חזירים, וקי"ל כר"ח דבסתם מקומות אין תולין אלא כגריס אלא אא"כ רחש זה מצוי.
ורב חסדא אמר כגריס תולה יותר מכגריס אינה תולה. אע"ג דרב הונא רביה דרב חסדא הוה קי"ל כרב חסדא דהא ר' יוחנן קאי כותיה ועוד דסוגיין בכולהו מכילתין דכגריס ועוד בעינן.
<h2>דף נט.</h2>
היו עליה טיפי דמים למטה וטיפי דמים למעלה תולה העליון עד כגריס מאי לאו כגריס למטה. זו היא גרסתו של רש"י ז"ל ופי' טיפי דמים למטה טיפין קטנים וטיפי דמים למעלה טיפין גדולים תולה העליון עד כגריס כלומר תולה הכתם הגדול עד כגריס אבל יותר מכגריס אינה תולה ופרכי' מאי לאו גריס כלמטה כלומר דגריס [כ]פחות מכגריס וקשיא לרב הונא, ולא נהיר דלמטה ולמעלה לא משמע גדולים וקטנים, ועוד דמאי אלימא האי ממתני' דפליגי עלה, ורבינו יצחק ז"ל גורס תולה תחתון בעליון עד כגריס מאי לאו כגריס למטה לא כגריס למעלה ופי' טיפי דמים למעלה למעלה מן החגור ולמטה למטה מן החגור ותולה תחתון בעליון לומר דכי [היכי ד]אמרינן שאותן שלמעלה מן החגור לאו מגופייהו נינהו אלא מעלמא אתו אף תחתון נמי דהיינו למטה מן החגור מעלמא אתא דעליון ותחתון ממקום א' באו, מאי לאו גריס למטה כלומר דכל היכא דאיכא למטה גריס צריכה לתלות אותו בעליון שאילו היה לבד למטה טמאה וש"מ דכגריס כיתר מגריס מדבעי' ביה תלייה וקשיא לרב חסדא, ומשני לא גריס למעלה כלומר שתולה תחתון אע"פ שהוא יותר מגריס בעליון ומלמעלה למטה קא חשיב וה"ק תולה תחתון בעליון אם יש בעליון ג' גריסין או שנים עד גריס אבל אם אין בעליון אלא כגריס אינה תולה בו דהא אפשר דעליון דם מאכולת הוא אבל יש בו יותר מכגריס תולה בו דכיון דלאו דם מאכולת הוא אמרי' דממקום שבא העליון בא התחתון אעפ"י שיש בתחתון יותר מכגריס.
ואותו עוד רצופה בו מאכולת ר' חנינא אומר טמאה ור' ינאי אומר טהורה. הרמב"ם ז"ל פסק כר"ח אבל הראב"ד ז"ל פסק כר' ינאי לקולא.
נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו. פסק הרמב"ם ז"ל דתלינן, ואע"ג דפשטא דברייתא משמע דלא תלינן הא אדחייא וכיון דכתמים דרבנן לקולא אזלי'.
היה עליה מין א' תולה בו כמה מינין. וקי"ל הכי משום דאמרי' דכשם שנמצא עליה מין זה ולא הרגישה כך אפשר שנת(ח)זו עליה דמים ולא הרגישה וכ"פ הראב"ד ז"ל, אבל נתעסקה במין א' אינה תולה בו כמה מינין אלא בתרנגולתא דאית בה כמה מיני דמא.
<h2>דף נט:</h2>
מ"ש עומדת. פי' לר"מ פרכי' דכיון דאיהו חייש למיעוטא ומש"ה אמר עומדת טמאה היכי פסיק ותני יושבת טהורה דמשמע בכל ענין ואפי' בשותתת והא כיון דשותתת איכא למיחש כיון שעכבה מי רגליה דדילמא הדור למקור ואייתו דם, ופרקי' במזנקת ומתני' הכי קתני עומדת לעולם טמאה יושבת איכא גוונא דטהורה וכגון שזנקה, ופרכי' תו לר"מ נמי מזנקת דילמא בתר דתמו מיא אתא דם בשלמא לר' יוסי כיון דלא חייש למיעוטא ליכא למיחש הכי דדם הבא עם מי רגלים מיעוטא הוא אבל לר"מ ליחוש, ופרקי' ביושבת על שפת הספל ונמצא דם בתוך הספל דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא דם על שפת הספל איבעו ליה לאישתכוחי, והיינו לר"מ אבל לר' יוסי דקי"ל כותיה אפי' אינה יושבת על שפת הספל נמי טהורה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל בהל' נדה שלו, ומיהו אם יושבת על שפת הספל ונמצא על שפת הספל ולא בתוך הספל טמאה דכה"ג ודאי מוכחא מילתא דבתר דתמו מיא אתא.
ור' יוסי בחד ספקא מטהר בתרי ספיקי מבעיא. האי פירכא לרבי יוחנן בלחוד היא דאמר דבספק ספיקא אפי' ר"מ מטהר, אבל לר"ל דאמר דאפי' בס"ס ר"מ מטמא איצטריך דר' יוסי לאשמועי' דר' יוסי בלחוד הוא דמטהר בס"ס דמדשבקיה לבר זוגי' ולא אמר ר"מ ור' יוסי מטהרין ש"מ דר"מ מטמא כי רישא אלא לר' יוחנן לישתוק נמי מדר' יוסי, ופרקי' דממשנה יתירא גמרי' דחד ספיקא דומיא דתרי ספיקי ומה תרי ספיקי אפילו לכתחלה בחד ספיקא נמי אפי' לכתחלה.
כיון דאר"ש חזקה דמים מן האשה ל"ש עומדת ול"ש יושבת. וא"ת וכיון דאיש ואשה יושבין פשטי' ממתני' כ"ש דהוה לן למפשט בעיא קמייתא דאשה יושבת, י"ל אה"נ אלא דברייתא עדיפא ליה דמפרשא בהדיא יושבת, א"נ דאי לאו ברייתא הו"א דכי אר"ש חזקת דמים מן האשה דוקא בעומדת אבל ביושבת לא אבל השתא דשמעי' מברייתא דאפי' יושבת אית ליה לר"ש דחזקת דמים מן האשה ה"ה נמי באיש ואשה שהרי חזקת דמים מן האשה ולא מן האיש.
מתני' ג' נשים שלבשו חלוק א' או שישבו על ספסל א'. כלומר בזא"ז דומיא דחלוק ומש"ה לא קתני בדקה א' מהן ומצאה טמא ובדקה א' מהן ומצאה טהור כדקתני באינך בבי משום דבהנהו לפי שהיו ישנות במטה בבת א' בדקה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על האחרות ובדקה ומצאה טהור טהורה לפי שאנו רואין הדם כאילו בא עכשיו, אבל בספסל וחלוק שנשתמשו בזא"ז נהי דאם בדקה אחרונה ומצאה טמא מצלת על האחרות ובדקה ומצאה טהור טהורה היינו דוקא באחרונה אבל בדיקת הראשונות אינה מעלה ולא מורדת לפי שבדיקתן היא עכשיו וספק טומאתן מקודם לכן משעה שלבשה כל א' מהן החלוק או שישבה ע"ג ספסל ולפי שהבדיקה אינה שוה בכולן לא תנא נמי בדיקה האחרונה, וכתב הראב"ד ז"ל דמשנתנו בשלא נתעסקה אחת מהן בכתמים אבל אם נתעסקה אחת מהן בכתמים היא תולה בכתמה וחברותיה תולות בה וכולן טהורות.
אמר רב בנכרית הרואה. פי' לאו רואה ממש בשעת שאלה קאמר דא"ה מאי איריא מפני שהיא נכרית תיפוק לי משום נדה אלא נכרית שכבר ראתה ולאפוקי ראויה לראות ולא ראתה, ונדה נמי לאו ברואה בשעת שאלה אלא שראתה והיא עדיין בתוך ימי נדתה.
<h2>דף ס.</h2>
ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה. בטעמי' דרבי דמודה דתולה בראשון שלה פליגי לקמן רב חסדא ורב אדא בר אהבה דלרב חסדא דאמר דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין באנו למחלוקת ר' ורשב"ג ס"ל דהאי דמודה ר' בראשון שלה לא מפני שתולין את הקלקלה במקולקל כל היכא דלא מקלקל ליה טפי דא"ה היכי אמר סתמא דבאנו למחלוקת ר' ור"ש ומשמע דאפי' בראשון שלו והא בראשון לא מקלקל ליה כלל, אלא ודאי ס"ל לרב חסדא דמש"ה מודה רבי בראשון שלה ובאינך לפי שהן מוחזקות רואות דבראשון שלה דמיה מצויין ויושבות על דם טוהר נמי דמיה מצויין, ועוד שמפני שדמיה טהורין רואה ואינה מרגשת וזו אילו ראתה הרגישה, ובתולה נמי דמיה מצויין כדאמרי' לעיל בפ"ק (י' ב') זו שירפה מצוי ולפיכך מודה ר' שתולה בהן, אבל טמא וטהור אין הטמא מוחזק יותר לילך בשביל הטמא ולפיכך לר' אינו תולה בה אבל לרשב"ג תולה משום דס"ל דאפי' היכא דליכא חזקה תולין את הקלקלה במקולקל, ורב אדא בר אהבה ס"ל דטעמא דר' דמודה דתולה בראשון שלה משום דס"ל דתולין את הקלקלה במקולקל כל היכא דלא מקלקל לי' טפי ואע"ג דליכא חזקה הילכך ה"נ בראשון מודה וכי פליג בשני ובשביעי היינו משום דתרוייהו כי הדדי נינהו כלומר דכי היכי דטהור מקלקל טמא נמי מקלקל וה"ה דלר' אינו תולה בסופרת שבעה בשלישי או בשביעי שלה דהא מ"מ מקלקלא.
א"ר חסדא טמא וטהור שהלכו בב' שבילין א' טמא וא' טהור באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. פי' כגון שבא לישאל בבת אחת א"נ שבא לישאל עליו ועל חברו דאי לא הו"ל ספק טומאה ברה"ר וספיקו טהור, ונ"ל דכי קי"ל (פסחים י' א') דבשבאו לישאל בבת א' א"נ עליו ועל חבירו שניהן טמאין מדרבנן בעלמא הוא, דאי מדאורייתא היכי קאמר דבאנו למחלוקת ר' ורשב"ג דהא ודאי אפי' רשב"ג לא אמר אלא בכתמים דרבנן דהא מסקי' בפ"ק דפסחים (שם) דכי אמרי' שאני אומר חולין לתוך חולין ותרומה לתוך תרומה נפלה דוקא בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא לא.
מהו לתלות כתם בכתם. פי' ס"ל לר' יהודה בר ליואי דמאי דמודה ר' בשומרת יום כנגד יום ובראשון שלה ובאידך אחרנייאתא היינו משום שהן מוחזקות ברואות וכדס"ל לרב חסדא, ומש"ה אמרי' דאליבא דר' לא תבעי לך דלא תלינן בכתם אפי' בראשון שלה דהשתא ומה התם דקא חזיא מגופה שאפי' בשני שלה דמיה מצויין במקצת ואפ"ה אמר דכיון שאינה מוחזקת ממש ברואה אינה תולה כ"ש בכתם דלא חזיא מגופה ואין דמיה מצויין דאינה תולה, כי תבעי לך אליבא דרשב"ג דלדידיה הוא דאיכא לספוקי אי טעמיה משום דתולין את הקלקלה במקולקל או משום דדמיה של זו מצויין אפי' בשני שלה טפי מחברתה שהיא טהורה לגמרי, ואהדר ליה דאין תולין דטעמי' דר[שב]"ג ליתא אלא משום שדמיה מצויין, ופסקו הגאונים ז"ל כר' יהודה בר ליואי דאין תולין כתם בכתם ואע"ג דאקשי' ליה מהא דתניא כתם בכתם הא פרקא רבינא ואע"ג דלאוקמתיה דרב אשי קשיא לר' יהודה בר ליואי כיון דרבינא דהוא בתרא פרקא שפיר אליביה נקטי' כותיה, וקי"ל נמי כרשב"ג דתולה בשומרת יום בשני שלה ובסופרת שבעה דאע"ג דקי"ל הלכה כר' מחבירו היינו דוקא מחבירו אבל אביו רבו הוה, ותמהני כיון דקי"ל כרשב"ג היכי נקטי' כר"י בר ליואי דאמר אין תולין דהא רב חסדא ורב אדא בר אהבה ור' יוסי בר חנינא משמע דכולהו ס"ל דטעמיה דרשב"ג מפני שתולין את הקלקלה במקולקל מדמדמו למילתיה טמא וטהור שהלכו בב' שבילין דאי טעמא דרשב"ג מפני שדמיה מצויין הא לא דמיא לההיא כלל אלא ודאי משמע דאינהו ס"ל דטעמיה מפני שתולין את הקלקלה במקולקל, וכיון שכן לא מסתבר למידחינהו לכולהו ולרב אשי בהדייהו משום פשטיה דר"י ב"ר ליואי ורבינא שנוייא בעלמא הוא דשני וצ"ע.
הא והא רשב"ג ול"ק כאן למפרע כאן להבא. פי' אם היתה למפרע בעלת כתם קודם שהשאילה אותה חברתה חלוקה תולה בה, אבל אם אחר שהשאילתו ולבשתו היא חברתה מצאה כתם בחלוקה אינה תולה בה, וזה יותר מחוור מפרש"י ז"ל.
<h2>דף ס:</h2>
דרש חייא בר רב משמיה דרב הלכה כר' נחמיה. הכי נקטי' דכיון דחייא בר רב דרש לה ורב הונא ור' חנינא ואביי דהוא בתרא שקלי וטרו אלמא הלכתא כותיה, ועוד דרב [אשי] אמר לעיל בפרק הרואה (נ"ח א') שמואל דאמר כר' נחמיה, ואע"ג דאבוה דרב נחמן תני דבא מעשה לפני חכמים וטמאום ומאן חכמים ר' יעקב דפליג עליה דר' נחמי' כיון דחכמים הורו כר' נחמיה לא קי"ל כר' יעקב וכ"פ הרמב"ם ז"ל כרבי נחמיה, אבל הראב"ד ז"ל כתב דלית הלכתא כרבי נחמיה והביא ראיה מההוא עובדא דההיא איתתא דאישתכח לה דמא במשתיתא כדאיתא בפ' הרואה (שם), שהוא סבור דמשתיתא פשוטי כלי עץ היא ואפ"ה אמרינן דאי מתרמי לה טמאה, ואין זו ראיה דדילמא משתיתא מכלי אורג שמקבלין טומאה.
גמ' תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהורה. פי' בשאין הפנימית עוברת דרך החיצונה אבל עברה דרך עליה אף היא טמאה דחיישי' שמא דרך עברתה נפל וכדאמרי' במתני' אם עברו כולן דרך עליה אפי' נמצא תחת החיצונה כולן טמאות.
והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת של מציאתה. פי' וה"ה נמי דכי תנן בדקה אחת מהן ומצאה טהור היא טהורה והן (טהורות) [טמאות] היינו דוקא כשבדקה עצמה בשיעור וסת של מציאה וכ"כ הראב"ד ז"ל.
<h2>דף סא:</h2>
זאת אומרת מצוות בטלות לע"ל. פי' הרשב"א ז"ל דלאו לאחר התחייה קאמר אלא זמן מיתה קרי לע"ל וכדאמרי' (יומא ע"ז ב') שלא תהא מכשילן לעתיד לבא שהוא אחר זמן מועט, והיינו דאמרי' במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות דאלמא מזמן מיתה קאמרי', וכ"ת פשיטא דמצות בטלות מן המת, אה"נ ולא בא אלא לומר שאפי' גדולים אינן מוזהרין עליהן וכענין שאמרו לא תאכלו קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, ודאמרי' ל"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור משום דאפילו למ"ד אין מצות בטלות לע"ל דהיינו בזמן מיתה לספדו (שם) [שרי] דלא אסרה תורה כלאים אלא דרך לבישה הילכך לספדו שאינה אלא לכבודו מותר דהו"ל דומיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן לפי שאינו לבישה אבל לקברו שהוא כעין לבישה אסור למ"ד דמצות אין בטלות לע"ל.
מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז. פרש"י ז"ל שוע שיהו חלוקין יחד הצמר והפשתים במסרק ושיהיו טווין יחד ונוז לשון אריגה כלומר שיהו ארוגין יחד, והיינו לומר שאע"פ שהן טווין יחד וארוגין יחד לא הוי כלאים דאורייתא עד שיהו ג"כ חלוקין יחד במסרק, והשיב עליו ר"ת ז"ל א"כ כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה שהרי אינן לא חלוקין ולא טווין ולא ארוגין יחד אלא שהן קשורין ומחוברין זה בזה וכדאמרי' בפ' התכלת (ל"ט א') ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית ל"ל אלמא משום קשר בלחוד הוי כלאים, לפיכך פר"ת ז"ל דשוע היינו שיהא כל א' וא' חלוק במסרק בפ"ע וטווי בפ"ע ונוז בפ"ע כלומר שזור דהיינו שיהו ב' חוטין שזורין יחד מכל מין ומין ואח"כ אם חברן זה עם זה בב' תכיפות איכא משום כלאים, וקרא ה"ק לא תלבש צמר ופשתים שכל א' מהם שוע בפ"ע ושזור בפ"ע יחדיו כלומר בזמן שהן מחוברין, והכי משמע התם במס' כלאים דנוז מלשון שזירה הוא דתנן התם נלוז ומליז הוא אביו שבשמים אלמא דנוז היינו ענין פתלתולות כדרך השזורין שהן נפתלין, והאי דאיצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית משום דבחוטי ציצית שזורין בעי וכדתניא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה הטיל בו תכלת הטיל בו לבן מה תכלת שזור אף לבן שזור, ובפ' בתרא דעירובין (צ"ו ב') נמי אמרי' המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מ"ש לשונות דפסולה דאמרי' אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא טווינהו בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשפתא דגלימא עייפנהו מיהא משמע דחוטי ציצית צריכין שיהו שזורין, ומשמע נמי דסתם בגדים אינן שזורין והיינו דאמרי' הכא סתמא דהאי חוטא דכיתנא דאבד בגלימא הוי מדרבנן לפי שסתם בגדים אינן שזורין, והא דתנן במס' כלאים אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג דכתיב לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רשב"א אומר נלוז הוא ומליז עליו אביו שבשמים, לאו למימרא דאריג נפיק משעטנז וכדברי רש"י ז"ל אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדו נפיק, ומ"מ משמע דחוטי ציצית צריכין שיהו שזורין וזה שלא כדברי האומרים שאין לשזור חוטי ציצית משום דזמנין דמפרקי מהדדי והו"ל י"ו חוטין, וליתא דאדרבא צריכין שיהו שזורין וכדכתיבנא, ומיהו אי מפרקי לית לן בה דהו"ל כגרדומי ציצית דכשרין, ומיהו משמע דבעי' שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרי' התם בפ' התכלת גבי גרדומין.
והאי כיון דנתקיה נתקיה. כלומר דכיון דמדרבנן הוא תלי' לקולא ואמרי' דכוליה אינתיק, ומשמע דה"ה לכל איסורין דרבנן שאע"פ שהוחזק כאן איסור כל שסילקו אע"פ שלא נתברר לו אם סילקו כולו אם לאו מותר, ומיהו מסתברא דדוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד.
<h2>דף סב.</h2>
מתני' הטבילו ועשה ע"ג טהרות העביר עליו סמנין ולא עבר ה"ז צבע וטהרותיו טהרות. וא"ת כיון דאמרי' דה"ז צבע הטבילו ל"ל, י"ל דכי אמרי' דה"ז צבע לאו ודאי צבע קאמרי' אלא לומר שתולין בו להקל לומר צבע הוא וטעמא דמילתא משום דאפי' תמצא לומר דדם הוא כיון שעבר עליו ז' סמנין ולא עבר הויא לה טומאה בלועה ואינה מטמאה, ומיהו אם דם נדה ודאי הוא אע"פ שלא עבר טמא לפי שדרך בני אדם להקפיד בו ולהעביר עליו סמנין הללו הילכך לא עלתה טבילה הראשונה עד שיעבירנו ויטבלנו, ומש"ה קתני ה"ז צבע כלומר דמשום דאיכא למיתלי שהיא צבע מהניא טבילה קמייתא שהוברר הדבר שספק דם הוא ואילו ידע כן מתחילה לא היה מקפיד, עבר או שדיהה כיון שהוא דם בודאי טהרותיו טמאות לפי שסוף טומאה זו לצאת וכיון שיצא ע"י סמנין אדם עשוי להוציאו ולא מהניא טבילה קמייתא, ומתני' לטהרות היא דלטהרות סגי בהעברת סמנין מטעמא דכתיבנא דאפי' אי הוי דם הויא טומאה בלועה אבל לבעלה ודאי טמאה כל שאין לה במה לתלות שאין העברה ראיה דלאו דם הוא דא"ה הטבילו ל"ל אלא משום דהו"ל טומאה בלועה וסגי בהכי לטהרות אבל לבעלה לא סגי, אבל הרמב"ם ז"ל פי' רישא דמתני' לגבי בעלה לומר שאין הכתם מטמא עד שיודע שהוא דם לפיכך בודקין אותו בסמנין הללו אם עבר או שדיהה טמאה ואם לאו טהורה, ולאו נהיר דא"ה הטבילו למה לי.
ל"ש אלא טהורות שנעשו על גביו בין תכבוסת ראשונה לתכבוסת שניה. משום דכיון שהעביר עליו ז' סמנין ולא עבר אפי' תימא דדם הוא הו"ל טומאה בלועה ואינה מטמאה שכיון שאינה שונה אותן אינו מקפיד להוציאה ואינה מטמאה, אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שנייה כלומר מכיון שהתחילה תכבוסת שנייה טמאות דכיון שהוא מקפיד להוציאה וסופה לצאת אין לה דין טומאה בלועה, אבל לאחר שנגמרה תכבוסת שנייה בהא [לא] צריכי' בטעמא דקפידא דהא ודאי כיון שעבר בשעה שיצא הדם נטמא הבגד ולמה לי טעמא דהקפיד אפי' לא הקפיד נמי.
<h2>דף סב:</h2>
איתיביה ר' יוחנן לר"ל הטבילו ועשה ע"ג טהרות וכו'. הא דמקשי לה ר' יוחנן לר"ל ממתני' משום דמשמע דכי תנן ה"ז צבע לא שהוא ודאי צבע קאמר אלא שתולין בצבע דאי ודאי צבע קאמר הטבילו ל"ל וכמ"ש במשנתינו.
אם מתכבסת הכסות ויצא ממנה רביעית דם טמאה. כלומר אם כבסו הכסות ויצא ממנה רביעית דם טמאה, והא דמשמע להו הכי ולא משמע להו אם יכולה להתכבס משום דכיון דדם הוא ע"י צפון מיהת יכול להעבירו דהא צבעה נמי מעבר, וכי אמרי' בסמוך כל היכא דאין יכול לצאת ד"ה טהור דאלמא איכא טומאה שאינה יכולה לצאת היינו בשנבלעה בקרקע וכיוצא בו, אבל אין לך דם שנבלע בכסות שאינו יכול להעביר ע"י צפון.
<h2>דף סג.</h2>
מתני' ואלו הן הוסתות מפהקת מעטשת וכו' וכל שתקבע לה וסת ג' פעמים ה"ז וסת. פי' דוקא שפהקה או שעטשה ג"פ אבל פהקה פעם אחת ועטשה פעם שנית וחששה בפי כריסה פעם שלישית לא קבעה לה וסת, וכבר כתבתי בפ"ק (י"א א') דאע"ג דאמרי' דאין אשה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו אלא לימים ולקפיצות ה"מ בקפיצה וכיוצא בה שהאונס גורם לוסת שיבא וכגון אכלה שום וראתה, אבל אונס הבא מחמת הוסת כי (היינו) [הני] דתנן במתני' בהני לחודייהו בלא ימים נקבע הוסת לפי שאין אונסין הללו גורמין לוסת שיבא אדרבה הוסת גורם להם שיבאו, ומיהו (ה"נ) [ה"מ] בשלא (פסקה) [פהקה] בימים ידועים דכל כה"ג ליכא למתלי וסת בימים כלל אלא בפיהוקין, אבל פהקה בימים ידועים קבעה לה וסת לימים ולפיהוקין כדאמרי' לעיל (שם) דקבעה לה וסת לימים ולקפיצות, וכל שהיא קובעת כן חוששת בכל יום הוסת שאע"פ שאינה צריכה לחוש בוסת דגופה אלא לשעת הפיהוק בלבד וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאו' בסוף הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהרות דאלמא אינה חוששת אלא לשעת הפיהוק בלבד, וע"כ ל"פ ר' יהודה אלא בוסת דימים אבל בוסת דגופה לא פליג, אפ"ה ה"מ בוסת דגופה בלבד אבל בוסת המורכב מימים ופיהוקין חוששת לו כל היום לר' יהודה וקי"ל כותיה, דכיון שהיום גורם לקביעות הוסת ה"ל כוסת הקבוע לימים ושעות שחוששת לו כל היום אליבא דר' יהודה.
<h2>דף סג:</h2>
הרי אמרו לימים שנים לוסתות א' למה שלא מנו חכמים שלשה. פי' שמואל גמ' הוה גמיר דאיכא רבנן דס"ל בוסתות דימים כר' דבתרי זימני קבעה לה וסת ובוסתות הבאים מחמת האונס שגורם לוסת שיבא כר"ג שאינה קובעת אלא בג"פ ובוסתות דגופה לא ס"ל לא כר' ולא כרשב"ג אלא מסברא דנפשייהו קאמרי דבחדא זימנא קבעה לה וסת, ולענין הלכה קי"ל כרשב"ג ואפי' בוסתות דגופה וכדתנן גבי וסתות דגופה כל שתקבענה ג"פ ה"ז וסת ושמואל דאמר הרי אמרו זו ולא ס"ל קאמר וכי קאמר זו דברי ר"ג זו וס"ל קאמר, וראיה לדבר דהא אמרי' בוסת דימים שמואל כרשב"ג ס"ל וכדמוכח לקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל בוסת הדלוג וכיון דבוסת הימים כרשב"ג ס"ל ע"כ הרי אמרו וליה לא ס"ל קאמר הילכך הה"נ דבוסתות דגופה אית ליה דרשב"ג, ועוד דהא איפסיקא הלכתא בהדיא בוסתות כרשב"ג וכדאיתא ביבמות (ס"ד ב') וסתמא איפסיקה ל"ש בוסתות דגופה ל"ש דיומי הילכך בוסתות דגופא נמי אינה קובעת וסת אלא בג"פ.
<h2>דף סד.</h2>
ראתה יום ט"ו בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. וא"ת במאי עסקי' אי בחדשים מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות שהרי לעולם היא רואה מל"ב לל"ב, ואי בחדשים כסדרן עסקינן א' מלא וא' חסר אין כאן דלוג שוה שהרי פעמים היא מקרבת ראייתה יום א' ופעמים מרחקת אותה יום א' שהרי מט"ו בניסן שהוא מלא עד ט"ז באייר ל"ב יום וכשחזרה וראתה בי"ז (בניסן) [בסיון] אין בין ראיה (ראשונה) [שניה] לראיה שלישית אלא ל"א יום שהרי אייר חסר ונמצא שלא דלגה אדרבה קרבה ראיותיה יום א', תירץ הראב"ד ז"ל שאע"פ שאין זו מדלגת כפי הפלגות אעפ"כ היא מדלגת כפי ימי החדש לפי שהוא סובר שהאשה קובעת בימי החדש שאם ראתה בחמשה בירחא ובחמשה בירחא ובחמשה בירחא קבעה לה וסת בחמשה לירחא אע"פ שהא' מלא והא' חסר ואין ההפלגות שוות (ואין) [וה"נ] בזה שדלגה כיון שאין בראיותיה צד השוה לא בדלוג ולא בהפלגות אומרין שלימי החדש היא קובעת ולא בהשואה (ולא) [אלא] בדלוג, ומ"מ יש לתמוה היאך אפשר שימי החדש יהו גורמין וסת וכי שיפורא גרים, תירץ הרא"ה ז"ל דלאו לימי החדש של קביעות ב"ד קאמרי' אלא ליום המולד שאפשר שמרחק ידוע מן המולד גורם לה לראות או בהשואה או בדילוג, כשם שמצינו שהאשה קובעת וסת לימים ידועים דאלמא היום גורם לוסת שיבא כגון שראתה ג"פ בשבת או בא' בשבת וכדמוכח בפ"ק (י"א א') גבי קפצה וראתה, ונמצינו למדים שיש בוסתות דימים ב' דרכים וסת ימים ידועים ווסת החדשים ומונין להם משעת המולד, וה"ט דרב דס"ל דט"ו ממנינא הוא לפי שכיון שזו קובעת וסת לימי החדש בדילוג אף ראיה ראשונה ממנינא הוא דהא איגלי מלתא שאותו היום גורם לוסת שיבא, ומיהו בוסת ההפלגות אפי' רב מודה דלרשב"ג אינו נקבע אלא בד' ראיות שיש בהן ג' הפלגות דכיון שהיא קובעת וסת להפלגה ג' הפלגות ודאי בעינן, ולא דמי לוסת הדלוג דהכא כיון שהיום גורם לוסת שיבא ולא ההפלגה ראיה קמייתא נמי ממנינא היה, וראיה לדבר מדתנן היתה למודה יום ט"ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין שינתה פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין שינתה ג' פעמים ליום עשרים הותר ט"ו וקבעה ליום עשרים דאלמא אינה קובעת וסת עד שתשלש להפלגות של עשרים עשרים, וכ"ת למודה שאני א"כ דק[א]רי לה לפרכיה דרב מברייתא מאי ק[א]רי לה והא מתני' מוכחא דלמודה שאני, ועוד דמדקא כליל ותני שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ אלמא דל"ש למודה ול"ש דאינה למודה דלעולם כל שהיא קובעת לה וסת להפלגות בעינן שתפליג ג"פ שהן בין ד' ראיות, ולא תקשי לך האי דאמרי' בב"ק ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח [שור נגח שור לא נגח] נעשה מועד לסירוגים לשוורים דאלמא קמייתא ממנינא היא, דהתם לא מצד ההפלגה נעשה מועד אלא מצד הנגיחות אלא שמפני שסירג בנגיחותיו לא נעשה מועד אלא לסירוגין, אבל באשה שקובעת לה וסת מפני הפלגותיה אפי' רב מודה דארבע ראיות בעי ובוסת הדלוג בלחוד הוא דס"ל דקמייתא ממנינא היא, ושמואל ס"ל דאפילו בוסת הדלוג ג' הפלגות בעינן. ולענין פסק הלכה פסק ר"ח והראב"ד ז"ל כרב משום דקי"ל כותי' באיסורי, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל וכן דעת הרמב"ן ז"ל מדאמרינן לקמן דייקא נמי דשבקיה ליום עשרים ונקט לעשרים ואחד ש"מ.
שינתה י"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז. מיהא שמעינן שאע"פ שחוששת לוסת הפלגה שוה בפעם אחת בלבד, לוסת הדלוג אינה חוששת עד שתקבענו, דאי לא נימא דכששינתה לי"ז שתהא חוששת ליום י"ח שמא תקבע וסת לדלוג.
היתה למודה להיות רואה ליום עשרים ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' וראתה יום כ' וראתה הותר יום ל' ונאסר יום כ' שאורח בזמנו בא כך היא עיקר הגירסא בעיקר הנוסחאות, וכי קתני הגיע יום כ' וראתה יום כ' דשלשים קאמר כדלקמי' כדאיתא בס"פ בנות כותים.
<h2>דף סד:</h2>
יש גפן שיינה אדום ויש גפן שיינה שחור. אתא לאשמועי' דלא תימא כל דם בתולים מראיהן א' וכל שאין מראיו כמראה הרגיל בהם אינו דם בתולים קמ"ל שדם בתולים מראיו מרובין, ודקתני ושאין בה יין ה"ז דורקטי אתא לאשמועינן שיש נשים שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים ואם בעל ו[לא] מצא דם אין אומרים ודאי נבעלה אלא בודקין בקרובותיה וכדאיתא בפ"ק דכתובות (י' ב').
וה"מ דלא ראתה. תלמודא הוא דקאמר הכי אליבא דרב ומיהו רב סתמא אמרה והיינו דמנימין סקינסאה סבר למעבד עובדא כותיה ואפי' ראתה אלא גמ' קאמר דקושטא דמלתא דרב לא אמרה אלא היכא דלא ראתה, וא"ת וכיון דס"ל לרב דאישתני דינא דבוגרת מנערה אמאי שבקה תנא לבוגרת, י"ל דממילא שמעי' לה דע"כ ל"פ ב"ה עלייהו דב"ש אלא בנערה הא בבוגרת שלא ראתה מודו להו דאין נותנין לה אלא לילה הראשון, וכן נמי דוקא בנערה שראתה פליגי ב"ה עלייהו דב"ש שנותנין לה כל הלילה הא בבוגרת שראתה מודו להו דאין נותנין לה אלא בעילת מצוה, ודקאמר רב הכא דבוגרת נותנין לה לילה הראשון לתנא דמתני' קאמר אבל איהו כרבותי' ס"ל דאמרי' בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא לקמן.
<h2>דף סה.</h2>
הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין. כלומר שנשתמשו בהן במשקה טמא, והא דלא תני מדיחן ומטבילן מנגבן ומטבילן מיישנן ומטבילן לפי שהכלים הללו אין מקבלין טומאה שהדפין והלולבין פשוטי כלי עץ נינהו והעדשים של אבן הן ואינן מקבלין טומאה ולפיכך כל שהמשקה יוצא מהן בהדחה או בנגוב סגי.
<h2>דף סה:</h2>
רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש. פי' אע"ג דבפסקת (ועדיין) [ראתה ו]עודה בבית אביה מייתינן לה ה"ה נמי דאפילו בתינוקות שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה אינו בועל אלא בעילת מצוה בלבד, וראיה לדבר מדאותיב רב חסדא ממעשה ונתן לה רבי ד' לילות וההיא ודאי בלא ראתה דאי ראתה אין לו ד' לילות, דרב ושמואל לא אמרי למילתייהו דוקא בתינוקת שהגיע זמנה לראות ולא ראתה [אלא אף בלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה] ודומיא דמאי דאמרי' כי הוו בה ר' יוחנן ור"ל בתינוקת לא מסקי מינה מאי דמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש אלמא בכולי פרקין דתינוקת לא מסיימי אלא הכי, והכי מוכח בירושלמי דאמרינן התם כל ההיא הלכתא דריש פרקא אחרניא דנדה להלכה אבל לא למעשה, ואמרי' נמי ר' ינאי ערק אפי' מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה, ודאמרי' בועל בעילת מצוה ופורש אע"פ שלא מצא דם קאמרי' דכיון שרוב נשים יש להם בתולים חוששין שמא ראתה דם טפה כחרדל ונאבד או שחפה אותו ש"ז ולא תלינן במילתא דלא שכיחא דבהטיה בעל וכן דעת הגאונים ז"ל, וכתב הראב"ד ז"ל דפורש דקאמרי' לא שיהא פורש לאלתר אלא ממתין עד שימות האבר כדאמרינן במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי כדאיתא בפ' ידיעות הטומאה, ולא מסתברא שאם אמרו כן בנדה דאורייתא אין ללמוד ממנה לדם בתולים שהוא טהור שאם לא תאמר כן היאך הוא מותר לגמור ביאתו אלא ודאי לא החמיר עליה אלא לאחר שפירש הימנו כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש.
וכולן שהיו שופעות ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות כולן צריכין לבדוק את עצמן. פי' מפני שהן שופעות ובאות אינן צריכות לבדוק אם נשתנה מראה דמים אלא מתוך זמן ולאחר זמן, אבל אילו לא היו שופעות אפי' בתוך זמנן צריכות לבדוק כדאמרי' בפ"ק (י"א ב') נשתנו מראה דמים שלה טמאה ומקשי' ותשמש בעדים דילמא נשתנו מראה דמים שלה (טמאה) [אלמא] אפילו לכתחילה צריכות בדיקה אפי' בתוך זמנן, והך רישא ד"ה היא וסופא פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ סבר דאין מראה דם בתולים כמראה דם נדה הילכך בשאר ראיות שבין ב"ש וב"ה אם נמצא אדום וזהוב זו דם נדה הוא ואע"פ שלא ידע אם נשתנה מכמות שהיה אם לאו, ורבנן סברי דכל מראה דמים אחד הן וכל שלא נודע לו שנשתנה הדם [תלינן בדם בתולים].
הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. זו היא גירס' רש"י ז"ל ובכולהו גריס שלישית ורשב"ג היא דאמר בתלתא זמני הויא חזקה, וכי קתני סיפא דברי ר' לאו אכולה ברייתא קאי אלא אסיפא דנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור בלחוד קאי.
מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותתנשא לאחר. פי' כי אמרי' לא תשמש לאו למימרא שאינה יכולה לשמש עם הראשון בבדיקה דודאי כיון שלשלישי מותרת בבדיקה אע"פ שהוחזקה רואה לכל האצבעות ולכל הכחות כ"ש לראשון, אלא כי אמרי' לא תשמש להקל עליה קאמרי' שאילו בדקה עצמה לראשון ומצאה טמאה אסורה לכל אע"פ שאין כל האצבעות שוות כל שידוע שהדם בא מן המקור אין ראוי שתשמש ותכניס עצמה לספק כרת, ומש"ה אמרי' לא תשמש כלומר לא תבדוק עצמה כדי שתשמש לראשון אע"פ שאם מצאה טהור מותרת לו אם מצאה טמא הרי היא מקולקלת ואסורה לכל, ולפיכך תתגרש ותתנשא לאחר ותהא מותרת בלא בדיקה דכיון שעדיין לא נבדקה ואין דרכה של אשה לראות דם מחמת תשמיש אינה אסורה אלא לזה שהוחזקה אבל לאחר שריא, והא דמקשי' ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון ה"ק כיון שהוחזקה לראות מחמת תשמיש היאך מתירין אותה לשני בלא בדיקה תבדוק לראשון ואם מצאה טהורה לא תתגרש ואם לאו תהא אסורה לכל, ופרקי' לפי שאין כל האצבעות שוות כלומר ואע"פ שהוחזקה לזה אין מחזיקין אותה לאחר ולפיכך אמרו שתתגרש ותתנשא לשני בלא בדיקה ולהקל עליה אמרו כן אבל אה"נ שאם רצתה להכניס לספק ולבדוק בבעל ראשון שהרשות בידה, ורש"י ז"ל לא פירש כן, וכתב הראב"ד ז"ל שעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ואין סומכין עליה, ועוד שאפילו בידוע שהוא מן הצדדין הרי גזרו על בנות ישראל בכל רואה דם טפה כחרדל שתהא יושבת שבעה ימים נקיים בין מן המקור בין מן העליה בין מן הצדדין, ותמהני על זה דלא משמע שיהא בכלל חומרא דר' זירא רואה דם טוהר אלא שכל שרואה דם טמא אפי' בראיה א' שתהא צריכה ז' נקיים, ומ"מ הודה הרב ז"ל שאם בדקה ומצאה טהור שאין מוציאין אותה מבעלה, ואין נראה כן דעת הרב אלפסי ז"ל שכיון שכתבה בהלכות נראה שלהנהיג בה הלכה למעשה כתבה.
<h2>דף סו.</h2>
ואם יש לה מכה תולה במכתה. כתב הרמב"ן ז"ל שעכשיו אין תולין במכה שהרי אין לך מכה גדולה ממכת בתולים וכדתנן נותנין לה עד שתחיה המכה ואעפ"כ חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש, ועוד שאם היא תולה במכה הרי היא צריכה לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה וכדקתני ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה, ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו, והרשב"א ז"ל חלק עליו דמאי דאמרי' חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש ולא תלינן במכה לאו ראיה היא דהתם הוא בבועל את הבתולה שעשוי מכתה להתרפאות לאלתר אבל ברואה דם מחמת תשמיש שהיא מתקלקלת בכך על בעלה לא אמרו, וראיה לדבר דהא ר' יוחנן ור"ל ורב ושמואל כולהו ס"ל דבועל בעילת מצוה ופורש וברואה מחמת תשמיש שקלי וטרו כולהו דהא שמואל הוא דאמר שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ור"ל בעא מיניה מר' יוחנן ותבדוק בביאה שלישית אלמא לא דמו אהדדי, ומה שאמר עוד דצריכה לבדוק אם נשתנה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים, אי מהא לא איריא דאנן לא אמרי' אלא שאם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה כלומר אם ידוע שהוא משונה אבל כל שאינו ידוע מסתמא תולה במכתה, דאי לא ליתני הכי אם יש לה מכה רואין אם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ואם לאו תולה אלא ש"מ דמסתמא תולה.
ואם יש לה וסת תולה בוסתה. פי' שאם סמוך לוסתה שמשה אע"פ שלא הגיע עדיין שעת הוסת שלה תולה בוסתה לומר שמחמת תשמיש הקדים הדם לבא קודם זמנו ולא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ורש"י ז"ל לא פירש כן.
וכל ממלאה ונופצת אין לה תקנה. הקשה הרמב"ן ז"ל א"כ עקרת בדיקה השנויה בברייתא דאי הפילה הא אמרי' דנתרפאה ואי לא הפילה הא אמרי' דאין לה תקנה כלל ואפי' בבדיקה, ותירץ דכשהפילה חררה בידוע שנתרפאה וכשלא הפילה כלום ממלאה ונופצת היא ואין לה תקנה כלל אבל אם ראתה מחמת ביעותא ולא הפילה חררה זו היא שצריכה לבדיקה השנויה בברייתא, ולי אין צורך לכך אלא ה"ק ממלאה ונופצת היא או מן המקור או מן הצדדין ואין הדם בא אגור בבת א' וכל כיוצא בזה אין לה תקנה בביעותא וכיוצא בו שתרפא אלא חזר דינה לבדיקה השנויה בברייתא.
לכי והבעלי לו ע"ג הנהר. פי' שכיון שוסת זו דימת עירה היה גורמתו אינו אוסר יומו אלא שעתו כוסת של קפיצות ושל אכילת שום, ועוד שוסת של קפיצה וכיוצא בה אינו נקבע אלא בימים וקפיצות וזו כל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוה חזיא דמא ולא ביום ידוע, ועוד שאפשר שאפי' בא ביום ידוע אינו קובע שדימת עירה אינו דבר של קביעות כקפיצה וכיוצא בה אלא אקראי בעלמא הוא.
ראתה יום א' תשב ששה והוא שני ימים תשב ששה והן. זו היא עיקר הגירסא ומש"ה יושבת ששה והן משום דחיישי' שמא יום א' ראתה דם טהור ושני דם טמא והוי תחלה נדה שאלו לא היו בני תורה להכיר במראות הדמים, א"נ דיום ראשון שראתה הוי סוף זיבה ויום שני תחלת נדה, וששה דקאמרי' נקיים בעי דכיון דטועות משוינן להו איזה יום שתראה מספקי' להו בתחלת נדה ונקיים דאמר (לאו) [לבסוף] אכולהו יומי קאי אלא אשגרת לישן הוא ז' נקיים, וא"ת וכיון דתקנתא דר' מוציאה מידי כל ספק למה החמירו בנות ישראל על עצמן שאפי' רואה דם טפה כחרדל יושבות עליה ז' נקיים, י"ל כדי שלא יטעו בדבר שלפעמים הוי זבה גדולה ותהא סבורה שלא ראתה אלא שנים כגון שראתה ב' ראיות וא' מהן בין השמשות ולא תספור אלא ששה והן וכדי שלא יבאו לטעות בכיוצא בזה השוו מדותיהן שאפי' בדם טפה כחרדל היו יושבות ז' נקיים, וכתב הרב אלפס ז"ל דאפילו בימי טוהר צריכה לישב ז' נקיים כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה ז' נקיים ועוד שעכשו כל הנשים הרי הן כיולדות בזוב דהא קי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ובנות ישראל החמירו על עצמן שיהו סופרות ז' לדם טפה כחרדל והגאונים ג"כ החמירו בדם טוהר, וכתב הרמב"ן ז"ל שהדברים נראין כך אף לדין הגמ' שכשם שחששו לטועות בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו בימי טוהר שמא יבאו לטעות באותן שיושבות עליו לזכר ולנקבה ולנדה שמא ינהגו בהן קולא שיהו סבורות דכל שיש לה טומאת לידה יש לה ימי טוהר, אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא ז"ל כתבו שאף עכשיו אנו נוהגין בדם טוהר על דין תורה, והרמב"ם ז"ל כתב שהדבר תלוי במנהג.
תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים. משמע לכאורה שצריכה הפסק טהרה ובדיקה בימי ספירה כאשה הרואה דם, אבל הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל כתבו דאינה צריכה הפסק טהרה משום דמיה דמחמת חמוד מועטת היא ובודאי שהפסיקה בטהרה ומיהו כיון דנקיים בעי' צריכה בדיקה בתחלתן או בסופן, והכי מוכח האי עובדא דרבינא דאיעסק לבריה בי רב חביבא ואיעכב ז' יומי וכיון דרב חביבא לא היה סבור דמש"ה איעכב ודאי שלא הפסיקה בטהרה ואפ"ה לא אשכחן ליה לרבינא דאצרכה ז' יומי אחריני אלא בדקה בסופן ואע"פ שלא הפסיקה בטהרה סגי, ואין זו ראיה דאפשר דז' אחריני אצרכה אלא דתלמודא לא חש לפרושה, וז' ימים הללו מונין אותן משעה שהיתה סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדין, והכי משמע ביבמות פ' החולץ דאמרי' התם דרב כי מקלע לנרדשיר אמר מאן הויא ליומי ורב נחמן לשכנציב אמר מאן הויא ליומי ואקשי' והא אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ופרקי' שאני רבנן דשלוחי משדרי ומודעי להו אלמא משעה שהיתה סומכת שתנשא נותנת דעתה ומחמדת.
<h2>דף סו:</h2>
אשה לא תחוף לא בנתר ולא בחול. פרש"י ז"ל דחפיפה היינו חפיפת שער בכל מקום שבגוף כגון בית השחי ובית הערוה ואצ"ל ראשה, והכי מוכח דחפיפה בשער מדתנן (נזיר מ"ב א') נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, וה"נ מוכח בפ' מרובה (פ"ב א') דאמרי' התם גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשי' דאורייתא היא דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו מדפרכי' הכי אלמא חפיפה בשער היא, ופרקי' התם מדאורייתא בעיוני בעלמא סגי דילמא מיקטר א"נ מאוס מידי משום חציצה ואתא איהו ותקן (חציצה) [חפיפה], ומדאמרי' הכי משמע דבעיא עיוני בכולה גופה דלגבי חציצה מקום שער ושאר הגוף שוין הן אלא דאתא עזרא ותקין דלא ליסגי במקום שער בעיוני משום דשכיחי בה קיטרי ואיצטריך חפיפה ומשום דחפיפה מדרבנן הוא מקילינן בה כדאמרי' לקמן (ס"ח א') אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי י"ט אחר השבת, אבל בעיוני דמדאורייתא הוא לא מקילינן ביה, וראיה לדבר מדאמר ר' גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה ובודאי א"א מע"ש למוצאי י"ט שלאחר השבת שלא נתנה תבשיל לבנה וכיוצא בזה ואמרי' דלא עלתה לה טבילה אלא ודאי כי מקילינן בחפיפה דוקא בשחזרה ועיינה בשעת טבילה, הילכך במקום שער בעיא חפיפה ובכולי גופה עיוני בעלמא, והא דאמרינן בסמוך ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה וכו' ועליה על גופה משמע לאו למימרא דחפיפה בכולה גופה הוא אלא משום דמסתמא עיינה אנפשה משום חפיפה, ומשום דמדאורייתא בעיא עיוני בכולה גופא נהוג השתא נשי למשטף כולה גופא בחמימי בשעת טבילה וכן נמי מפני מקומות שער שבגוף, ואף בזמן התלמוד נראה שהיו נוהגות כן מדאמרי' לקמן (ס"ח א') דודי חסרת עבדי חסרת ששטקי חסרת ומדצריכא כולי האי משמע שדרכן היה לשטוף כל גופן בחמין.
איכא בינייהו מיחף ביממא ומטבל בליליא. כלומר דללישנא בתרא דאמרי' אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול חופפת ביום וטובלת בלילה דהא אמרי' ואם לאו צריכה לחוף ולטבול כלומר מפני שנמצא עליה דבר חוצץ משמע דהא לא"ה אינה צריכה לחזור ולטבול אע"פ שחפפה ביום וטבלה בלילה.
אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרש ותטבול. אסיקנא טעמא משום דבעיתא ואסילתא נמי בעיתא, וכתב הראב"ד ז"ל דאם טבלה בדיעבד עלתה לה טבילה, ומיהו כתב ז"ל דדוקא בכלי חרש דכיון שאינו מקבל טומאה מגבו ולא חזי למדרס ליכא משום גזרת מרחצאות וסילתא נמי לאו בת קבולי טומאה היא אבל בכלי עץ אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה, ודייק לה מדתנן במס' מקואות (פ"ה) מעין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג הספסל הרי הוא כמות שהיה דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל, אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן נמי שאר כלים שמקבלין טומאה לא מהניא ביה טבילה משום גזרת מרחצאות, דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקי' אלא בכלים, ולפ"ז מפצי דעבד אבוה דשמואל לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעותא דליכא למימר דמשום טיט עבדינהו וכמו שפרש"י ז"ל שהרי מקבלות טומאה וכדתנן (סוכה י"ט ב') עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואיכא גזרת מרחצאות.
<h2>דף סז.</h2>
אבוה דשמואל עבד להו מקואות ביומי ניסן. כתבתיה בנדרים בפ' אין בין המודר בס"ד.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. כך היא הגירסא בעקר הנוסחאות וה"פ לית הלכתא כי הני שמעתתא דרבדי דכוסילתא ולפלוף שבעין וכוחל שבעין ופתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דבכולהו עלתה לה טבילה אלא כי הא דר"ל דאמר האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, ואע"ג דהא דר"ל לא פליגא ואפשר דכולהו איתנהו תלמודא הוא דקאמר דלא מחמרינן בטבילה כל הני חומרי אלא חומרא דר"ל בלחוד, וכיוצא בה בס"פ נערה שנתפתתה (נ"ד א') דאמרי' זינתה וכיחלה ופיקסה ותבעוה לינשא ונתפייסה דאבדה מזונותי' ובתר הכי אמרי' דלית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה תובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות והתם נמי הא אפשר דאיתנהו לכולהו, וא"ת והיכי אמרי' דעצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה מ"ש מהא דתנן במס' מקואות (פ"ח) קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה, י"ל דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבא בהם מים, אבל הרב אלפסי ז"ל גורס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה ש"ד כי הא דאמר ר"ל, ולהך גירסא משמע דמדר"ל מייתי ראיה דלבעלה מותרת, ואיכא למידק והיכי מייתי מינה ראי' והא אפשר דכולהו איתנהו, ואפשר דלא מייתי ראיה מדר"ל אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מעכבי בטבילה דדרך גדילתה נמי הואי לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצם עיניו.
נימא א' קשורה חוצצת. כלומר משום דמהדקה ומיהו דוקא כשמקפיד עליה דאי לא הו"ל מיעוטו שאינו מקפיד, וכתב הראב"ד ז"ל דמקפיד דאמרי' דחוצץ לאו מקפיד דוקא בשעת טבילה קאמרי' אלא כל שמקפיד עליה לפעמים, וה"ט דטבעת מהודקת חוצצת אע"ג דבשעת טבילה מיעוטו שאינו מקפיד הוא מפני שהאשה מקפדת בה בשעת לישה וכיוצא בה.
<h2>דף סז:</h2>
רבא במחוזא משום אבולאי. משמע דאפי' בתר תקנתא דר' זירא צריכין לטעמא דאבולאי שהרי לפני רבא כבר החמירו בנות ישראל על עצמן וכדא"ל רב פפא לרבא מכדי האידנא כולהו הני ספק זיבות שויתינהו, וכ"ת לר' זירא למה לן טעמא דאבולאי דהא בתר ההיא תקנתא ליכא למיחש לסרך בתה שאם תטבול ביום מה בכך אם נדה היא שמיני לנדתה היא ואם זבה היא הרי היא מותרת בשביעי, היינו דקא"ל רב פפא לרבא מכדי האידנא וכו' כלומר למה לן טעמא דאבולאי בלא"ה נמי נטבלן בשביעי וישמשו דהא ליכא למיחש למידי, ואיהו אהדר ליה משום ההיא דר"ש כלומר דמדר"ש אסורות לשמש וכיון דתשמיש אסור טבילה נמי אסירא כדי שלא יבאו לשמש וכיון דטבילה אסורה בז' אפי' בח' נמי אסורה משום סרך בתה הילכך אינה טובלת לעולם אלא בלילה, ואע"ג דר"ש אתשמיש בלחוד קאי ולא אטבילה דהא אמרי' בפ' המפלת בשמעתא דטועה בכ"א תשמש ופרקינן משום דר"ש ואפ"ה היא טובלת כדמוכח התם דאלמא אסור לעשות כן אתשמיש בלחוד קאי, ובת"כ נמי תניא ואחר תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כדי שלא יבאו לידי ספק דאלמא אסור לעשות כן אטהרות או אבעלה קאי ולא אטבילה, אפ"ה קאמרינן דכיון דר"ש אסר תשמיש אנן נמי אסרי' טבילה משום לתא דתשמיש אבל ר"ש ודאי תשמיש בלחוד קאסר, ולפ"ז ל"ג שמא תבא לידי ספק דודאי כל שהיא משמשת באה לידי ספק אלא ה"ג שלא באו לידי ספק וכן הגי' בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובברייתא שבת"כ, אבל הרז"ה ז"ל סובר דהאידנא ליכא סרך בתה כלל אלא שאם טבלה בז' אסורה לשמש מדר"ש, ולא נהיר, ויש מי שאומר שאם טבלה בז' לא עלתה לה טבילה שאם תאמר עלתה איכא למיחש שמא תבא לשמש ולפיכך צריכה לחזור ולטבול ומיהו בח' כיון דלא מיתסר אלא משום סרך בתה עלתה לה טבילה וזהו דעת הראב"ד ז"ל, אבל הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתבו דאפי' בז' עלתה לה טבילה בדיעבד.
שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת למ"ש. האי דפשיטא ליה הכי משום דקס"ד דאין אשה (טובלת) [חופפת] בליל טבילתה דמתוך שמהומה לביתה לא חייפא שפיר ומש"ה קא"ר הונא דכיון דאשה חופפת בע"ש וטובלת למ"ש חופפת נמי בא' בשבת וטובלת בשלישי בשבת דהא לא איכפת לן אם החפיפה רחוקה מהטבילה, ומיהו צריך שתחזור ותעיין בגופה בשעת טבילה דבחפיפה בלחוד הוא דמקילינן לפי שהיא מתקנת עזרא וכמ"ש למעלה, ורב חסדא פליג עליה ואמר כולהו אמרי' שכן לא אמרי' דהיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, והתם לא אפשר משום דרב חסדא מודה שאין אשה חופפת בלילה וטובלת בלילה, ורב יימר פליג עלייהו ואמר דשכן נמי אמרי' לבר מאשה חופפת בא' בשבת וטובלת לחמישי בשבת דלמוצאי ב' י"ט אחר השבת ליתא דאפשר דחפייא בלילה כלומר דלעולם לאחר ב' י"ט שלאחר השבת חול הוא אבל בשארא אפשר דמקלע בהו י"ט שאינה יכולה לחוף, אבל כל שהוא חול סבר רב יימר דאשה רשאה לחוף בלילה ולטבול בלילה, ומיהו לא בעי' סמוך לחפיפה טבילה כיון דשכן אמרי' ואסיקנא דהלכתא כותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר כלומר דכולהו אמרי' לבר מאשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי ב' י"ט שלאחר השבת דאפשר דחפייא בלילי' וטבלה בליליא אבל שכן לא אמרי', והיינו נמי דמסקי' והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה אלא קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר, כלומר דהיכא דאפשר דהיינו בחול חופפת בלילה וטובלת בלילה ובכה"ג הוא דשלח רבין באגרתיה ותמה על עצמך היאך אתה אומר אשה חופפת ביום וטובלת בלילה אבל היכא דלא אפשר כגון דמתרמיא בשבת וי"ט חופפת ביום וטובלת בלילה, ולאו דוקא חופפת ביום וטובלת בלילה דה"ה נמי דחופפת בע"ש וטובלת למוצאי י"ט שלאחר השבת דכל היכא דלא אפשר כגון י"ט לא בעינן סמוך לחפיפה טבילה.
<h2>דף סח.</h2>
וחכ"א אפי' בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהור' וכו' ה"ז בחזקת טהרה. כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בשנים לנדתה הוא דהויא בחזקת טהרה אבל בראשון לא דליכא מאן דאמר הכי אלא ר' וכדאמרי' בגמ' ובראשון מי איכא למ"ד אלמא דליכא מ"ד הכי, הלכך נקטי' כסתם מתני' דדוקא בשנים לנדתה אבל בראשון לא הוי הפסק טהרה אא"כ ידה בין עיניה כל בין השמשות וכן דעת (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל, אבל הרשב"א כתב דכיון דאשכחן לרבנן דברייתא דא"ל לר' יהודה אפי' בראשון ור' נמי הדר ביה הכי נקטי', ואע"ג דסתם מתני' מוכח דדוקא בשני אבל בראשון לא ר' הוא דסתמיה למתני' הכי לפום מאי דסבר מעיקרא אבל לסוף הוא הדר ביה.
<h2>דף סח:</h2>
נימא תהוי תיובתא דרב הונא בר חייא אמר שמואל דאמר אין אשה קובעת וסת תוך ימי זיבתה. וא"ת וממאי דילמא כי קתני ואם יש לה וסת דיה שעתה כגון שהיתה למודה לראות משלשים לשלשים ועכשו קדמה וראתה בעשרים וחזרה וראתה פעם א' ליום הוסת הקבוע לה, י"ל א"ה פשיטא ומאי אתא לאשמועי', ואסיקנא דאתא לאשמועי' דאע"ג דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה דתיבעי ג' זימני למעקריה אפ"ה קבעה ליה לענין שתהא דיה שעתא.
<h2>דף סט.</h2>
אמר רב היא היא וכו' ר' חנינא אמר תחלתן וסופן בעי' והא ליכא. לענין הלכה קי"ל כרב דתחלתן ואע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחלתן, ואע"ג דבמס' יומא מוכח דר"ח רביה דרב הוה אפ"ה כרב נקטינן משום דרב ששת ור' ירמיה בר אבא קיימי כותיה ועוד דסוגיין כותיה דהא אוקימנא בפ' המפלת (ל' א') טועה דר' יוסי בר"ח כר"ע ואם איתא דתחלתן וסופן בעיא לר"א למה לן לאוקמה כר"ע הא שפיר אתיא כר"א, אלא משמע דס"ל לתלמודא דלר"א בתחלתן או בסופן סגי וקי"ל הכי דהא אפסיקא הלכתא כותיה, וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דכי היכי דסגי בתחלתן סגי נמי באמצעיתן, והביא ראיה מדתנן נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהור ולאחר הימים בדקה ומצאה טמא ה"ז בחזקת טהרה וכו' וחכ"א אפי' בדקה עצמה בשני לנדתה ומצאה טהור הרי היא בחזקת טהורה אלמא דלענין הפסק טהרה בבדיקת אמצעיתן סגי, וכי היכי דסגי לענין הפסק טהרה סגי נמי לבדיקת ז', ואין זו ראיה מכרעת והרז"ה ז"ל חולק עליו, ומ"מ נראה אליבא דרב דוקא בתחלתן או בסופן אבל אם לא בדקה בהן כלל אלא שבדקה בח' אינו עולה לה משום סופן וצריכה לספור ז' מח' ואילך.
טועה שאמרה יום א' (שמא) [טמא] ראיתי מטבילין אותה ט' טבילות. וא"ת והא מ"מ לכ"ע בעי' הפסק טהרה וליכא, י"ל דכיון דקתני יום א' (שמא) [טמא] ראיתי משמע שהפסיקה בטהרה שאל"כ היאך היא יודעת שיום א' בלבד ראתה.
א"ר ירמיה מדפתי כגון שבאת לפנינו בין השמשות. פי' ובין השמשות ראיתי דקתני בברייתא לא שהיא אומרת שראתה בין השמשות דהא לא צריכינן להכי, אלא הכי קתני בבין השמשות שבאה לפנינו אמרה (שמא) [טמא] ראיתי כלומר יום א' (שמא) [טמא] ראיתי.
<h2>דף עא.</h2>
אלא טעמייהו דב"ש כדתניא. פי' לאו למימרא דב"ה פליגי אהך תקנתא אלא ה"ק דב"ש סברי דכיון דמשום הך תקנתא הוצרכו לעשותן כנדות לענין טבילת כלים השוו מדותיהן לעשותן כנדות לגמרי לכל טומאות דמחיים לאבן מוסמא לאחר מיתה, וב"ה סברי דדוקא לענין הטבלת כלים עשאום כנדות אבל לא לשאר טומאות.
<h2>דף עא:</h2>
ומקפת וקוראה לה שם. כתב רש"י ז"ל קוצה לה חלה עד שלא תקרא לה שם ומניחתה בכלי מקפת ומקרבת הכלי אצל העיסה, והרמב"ן ז"ל חלק עליו דלא מיקרי מוקף אלא בנשוך א"נ בכלי א' לר"א דאמר (חלה פ"ב מ"ד) הסל מצרפן, וראיה לדבר דלא מיקרי מוקף אלא בנשוך דהא תנן (שם מ"ח) ב' עיסות א' טהורה ואחת טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנין פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף.
בש"א צריכה טבילה באחרונה. פרש"י ז"ל צריכה טבילה ליל פ' לאכילת תרומה מפני שטבולת יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ואם ישראלית טובלת לביאת מקדש, ולאו למימרא שמיד לאחר טבילת ליל פ' תהא מותרת ליכנס לבה"מ דהא קי"ל דמחוסר כפורים שנכנס למקדש ענוש כרת כדאמרי' במסכת מכות (ח' ב') טמא יהיה לרבות טבול יום ועוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, אלא ה"ק שטובלת בליל פ' כדי שתכנס למקדש למחרת לאחר שתביא כפרתה, ולמדנו לדעת רש"י ז"ל שהחמירו באכילת קדשים יותר מביאת מקדש שלביאת מקדש אינה צריכה טבילה לב"ה ולקדשים צריכה טבילה.
<h2>דף עב.</h2>
ועוד מדבריכם אתם נושבים. תמהני וב"ש מאי קאמרי, וניחא לי דהכי קאמרי' בשלמא לדידן דאמרי' די"א בעיא שמור שפיר שייך למגזר אטו תוך י"א דכיון דתרוייהו בעו שמור באו להשוות ולומר שכשם שזה אינו סותר כך זה אינו סותר, אבל לדידכו לא שייך למגזר כלל דתוך י"א בעי שמור וי"א לדידכו לא בעי שמור כלל ויום שלאחריו טהור הוא לגמרי.
